הדילמות של חינוך לתפילה

 

הדילמה הזו לא נותנת לי מנוחה – אין חינוך דתי בלי תפילה. אין משמעות לתפילה בכפיה, אך במוסדות רבים, בלי כפיה ספק אם בכלל תהיה תפילה

חינוך לתפילה הוא כנראה משימה בלתי אפשרית. ואם לא משימה בלתי אפשרית, הרי שהוא בלי ספק אחד האתגרים הגדולים ביותר של כל מערכת חינוך דתית.

בשנים האחרונות מזדמן לי מדי פעם להתפלל בבתי ספר, בישיבות תיכוניות ובתנועות נוער, ונראה לי שהמצב מורכב עד מאד. למה שקורה שם אפשר לקרוא בהרבה שמות חוץ מ"תפילה" – מורים שמפטרלים בין התלמידים, מסמנים נוכחות, גוערים במפריעים, או נוהמים ומצקצקים (שלא יהיה "הפסק"). למתבונן מהצד זה נראה כמעט כמו פרודיה על המושג "קדושה". אם היה נוחת חוצן בבית המדרש של בתי ספר רבים בשעה 8 בבוקר, קשה היה להסביר לו שהאירוע המשמעתי המתנהל שם כעת, הוא הגרסה היהודית לעבודת הא-לוהים.

אז יש מוסדות ש"שיחררו", שהחליטו שהם לא רודפים אחרי התלמידים. הם סוברים ש"רחמנא לבא בעי" וממילא תפילה בכפיה היא חסרת ערך. הבעיה היא שעבור לא מעט תלמידים המסר הזה מורכב מדי. כשיש משהו שבית הספר לא אוכף, הוא נתפס כפחות חשוב ("הרי בדברים החשובים באמת אתם לא משאירים לנו את הבחירה…"). הבחירה שלא להפעיל אמצעי משמעת על המרחב של תפילה, פוגעת במידה רבה ברצינות של התפילה במוסד החינוכי.

מוסדות אחרים החליטו לנסות להעמיק בתפילה – יש שיעורים בנושא, ושיחות מלהיבות ולימוד מעמיק. התלמידים יודעים להבדיל בין עיקר לטפל ובין חובה למנהג. הם אפילו מבינים את המילים הקשות ויודעים את מקורן. וכמו כל ידע נוסף – זה בדרך כלל לא מוסיף לאדם אפילו גרם אחד של מחויבות. האם אחוז המקפידים בתפילה בקרב חוקרי התפילה באקדמיה גדול במיוחד? מסופקני. יהודים רבים לאורך ההיסטוריה לא הבינו מילה מלשון התפילה וזה לא הפריע להם לומר אותה בדבקות גדולה.

מוסדות אחרים ניסו לעזור לתלמידים "להתחבר" לתפילה. הוסיפו שירים ומנגינות, ואפילו ריקודים מדי פעם. זה אולי חיבר כמה חבר'ה עם נשמה חסידית לעניין, אך באותה מידה הרחיק את החבר'ה הקצת יותר "ליטווקים". מה גם שהוספת שירים ומנגינות משמעה הארכת התפילה, הארוכה מדי גם בלי זה. בדור עם כל כך הרבה הפרעות קשב ואתגרי ריכוז, כל דקה שנוספת לתפילה, גורעת כמה אנשים נוספים ממצבת המתפללים והמתפללות.

יש מוסדות שנואשו מלחנך לתפילה, ובמקום זה אימצו את המונח המגוחך "לכבד" – הם דורשים מהתלמידים לבוא לתפילה כדי לכבד את חוקי בית הספר. כמובן לא להפריע, כדי "לכבד". לפתוח סידור, להניח תפילין, לקום ולשבת מתי שצריך – כל זה רק כדי "לכבד". "אם אתה לא רוצה להתפלל, אל תתפלל" הם אומרים בלי להתכוון באמת, "אבל תכבד". כבוד זה כמובן חשוב. וכבוד לחוקי בית הספר חשוב במיוחד. אבל כשמוסד חינוכי מוכן להשלים עם תלמיד שאינו מתפלל, אבל לא מוכן להשלים עם תלמיד שלא עושה את עצמו מתפלל, זה אולי מוסיף קצת כבוד לבית הספר, אבל מוזיל ומבזה ברגל גסה את כבוד שמים.

בתי ספר בודדים החליטו שאת האתגר הזה הם מגלגלים לפתחם של ההורים. יתכבדו ההורים ויחליטו האם להעיר את הילדים לתפילה והאם ללכת איתם לבית הכנסת בכל בוקר. בית הספר ישתחרר מהעיסוק באתגר הקשה הזה, ויתפנה להתרכז במשימותיו האמיתיות. הצרה היא שעבור מוסדות רבים ועבור תלמידים רבים הפתרון הזה לא ריאלי, ומשמעותו היא למעשה ויתור מוחלט על התפילה ועל החינוך אליה.

הדילמה הזו לא נותנת לי מנוחה – אין חינוך דתי בלי תפילה. אין משמעות לתפילה בכפיה, אך במוסדות רבים, בלי כפיה ספק אם בכלל תהיה תפילה. אסור ש"מורא בית הספר" יהיה חמור ממורא שמים, אבל רצוי שגם מי שאין בו יראת שמים יכבד את בית ספר. אם התפילה היא מלמול קשה להתחבר אליה, אם שרים ומסלסלים קשה לשרוד את אורכה.

שנים רבות אני עוסק בחינוך דתי ואודה ולא אבוש שעבור גיל בית הספר אין לי כיוון ואין לי פתרון, חוץ מלהתפלל על זה…

(שלח תשפ"ג)