מרדכי גרנביץיֵשׁ מַעֲשֶׂה,
בבָּחוּר אֶחָד, עָדִין וְלַמְדָן וּבַעַל כִּשָּׁרוֹן, שֶׁנִּתְגַּדֵּל בַּבַּיִת שֶׁל יראין וּכְשֵׁרִים. אֶלָּא שֶׁהָיָה סַקְרָן בְּטִבְעוֹ, וְשִׁנָּה אורחוֹתָיו אַט אַט.
אֶלָּא שֶׁהִמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר שַׁבָּת. וְלֹא יָדַע מִזֶּה אָדָם, כֵּיוָן שֶׁהָיָה נֶחְשָׁב לפֹרק כָּל עֹל, שקורין שייגעץ.
וּפַעַם אַחַת רָאָה את אָבִיו בּוֹכֶה מָרָה. וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הִרְגִּישׁ שֶׁמֵּת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לַנֶּצַח.
וְלֹא הָיָה אָבִיו יוֹדֵעַ, כִּי הוּא שׁוֹמֵר פֶּתֶק מִגִּיל קטנות, שֶׁאָבִיו כָּתַב לוֹ "איך האב דיך ליב". (אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ).
וְהָיָה קוֹרֵא בַּזֶּה לַיְלָה לַיְלָה וּמַזִּיל דְּמָעוֹת.
עַל אַהֲבָה כּוֹאֶבֶת שֶׁכָּזוֹ.
וּפְעָמִים שֶׁנִּתְוַעֵד עִם חֲבֵרָיו וְכִמְעַט שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת, וְהָיָה מְמַשְׁמֵשׁ הַפֶּתֶק הַזֶּה שֶׁבְּכִיסוֹ וְחוֹרֵק שִׁנָּיו וְיוֹשֵׁב בַּטל מִמְּלָאכָה.
וּפַעַם אַחַת הָיָה הוֹלֵךְ לִסְעוּדַת שבת 'שֶׁבַע בְּרָכוֹת' עִם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.
וְרָאָה שֶׁלִּפְנֵי הַקִּדּוּשׁ, אַחַד הַחֲסִידִים מַרְחִיק מִמֶּנּוּ הַיַּיִן עַל מְנַת שׁלא יפסלו בְּמַגָּעוֹ כּדִּין הַ"מְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה".
וְנִפְגָּע עַד עֹמֶק לִבּוֹ שׁכךְ מִתְייַחֲסִים אֵלָיו בְּזָרוּת וּבְנִיכּוּר שֶׁכָּזֶה. וּבִפְרָט שֶׁלֹּא חִלֵּל שַׁבָּת. וְכָל שֶׁכֵּן לֹא בְּפַרְהֶסְיָה וכו'.
וְקָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן וּבָרַח כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ אֶל אֵיזֶה שָׂדֶה.
וְהָיָה צוֹעֵק וְזוֹעֵק וּמְבַכֶּה עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא די שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם בָּעוֹלָם לְהָנִיחַ עַצְמוֹ רָגוּעַ וּמִבְּלִי דְּקִירוֹת עֵינֵי ה"שּׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים" וּמְבַקְּרִים וכו'.
וְאָמַר בזעקה כְּלַפַּי מַעְלָה:
"תראה אבא, היין שלי פסול, ואתה היחיד שאוהב אותי, ואני, איניֹ עוֹשֶׂה קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה".
וּבָכָה עַד שֶׁנִּרְדַּם בַּשָּׂדֶה. וְנִתְעוֹרֵר מֵאֵיזֶה קוֹל רַחַשׁ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר. וּמֵחַמַּת הַפַּחַד הִתְחִיל לִצְעֹד בַּחֲזָרָה לְכִוּוּן הַשְּׁכוּנָה .
וְנִתְקַל בְּאִישׁ זָקֵן שֶׁהָלַךְ אֶל הַמִּקְוֶה לְהַתְחִיל בַּעֲבוֹדַת יוֹם הַשַּׁבָּת וּבַהֲכָנוֹת לַתְּפִלָּה וכו'. וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת קִדּוּשׁ אֶצְלוֹ.
וְהָאִישׁ בָּחַן אוֹתוֹ מִבַּעַד מִשְׁקָפָיו וְשָׁאַל בְּחַשְׁדָנוּת "דּוּ ביסט א שׁוֹמֵר שַׁבָּת?" (האַתָּה שׁוֹמֵר שַׁבָּת?)
וּמַמָּשׁ הָיָה כִּמדקּרת חֶרֶב בְּלִבּוֹ, וְעָנָה שׁכֵן.
וְהָאִישׁ נִתְעוֹרֵר וְעָזַב תִּכְנוּנָיו וְסֵדֶר לֵילוֹ, וְלָקַח אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ וְנָתַן לוֹ יַיִן לְקִדּוּשׁ וְאֹכֶל וּסְעוּדָה גְּדוֹלָה.
ו'נִפְתַּח' עִמּוֹ הָאִישׁ
וְאָמַר לוֹ בְּקוֹל שָׁבוּר וּמְרֻסָּק: "איך האב נישט קיין קינדער (אֵין לִי יְלָדִים). אֶפְשָׁר תִּהְיֶה אַתָּה הַבֵּן שֶׁלִּי?"
וְאָמַר זֹאת בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה, אַהֲבָה להבן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מֵעוֹלָם.
וְנִשְׁקוֹ הַבָּחוּר,
וּמֵאָז קוֹרֵא לוֹ "טאטי" (אַבָּא)
וְהוּא פֶּלֶא.
זֹאת הַמַּעֲשֶׂה שָׁמַעְתִּי מִבַּעַל הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ. ונָגְעָה בְּלִבִּי.
מאז אני חושב על זה הרבה. כמה שיפוטיים אנחנו עלולים להיות לפעמים…
מה באמת מתרחש בלבו של אדם העומד אל נוכח פנינו, האם אנו רואים משהו מעבר לקצה קרחון? האם אנו מודעים תמיד לכך שיש לב רגיש מאחורי כל פנים קשוחות או מרד נעורים?
האם אנו זוכרים זאת היטב כאשר מישהו מהמעגל הקרוב לנו עושה בחירות שמכעיסות אותנו?
ר' שלמה קרליבך היה אומר שהדבר הנורא ביותר בעולם זה כאשר אדם חושב לעצמו "אני מכיר את חבר שלי כמו ספר פתוח". באותו רגע אדם בטוח שהוא יודע. שהוא כשיר לשפוט ולבקר, הוא הרי יודע…
כמה ילדים "גדולים" מסתובבים בעולם עם רגשות אשם קשים, עם כאב תהומי, עם תחושה ששפטו אותם על כל צעד ושעל מבלי להתעניין באמת ובהכלה ברחשי ליבם, בתחושותיהם, במה שקורה באמת, מתחת לפני השטח.
איך ילד או ילדה, יפתחו את לבם, בפני מישהו שעסוק בלחרוץ "דין" על כל תנועה שלהם?
אני מברך אתכם ואותי, שנדע לפתוח את הלב באמת בשביל מי שעומד מולנו.
ואם תראו בחור על הספסל, ותרצו לחרוץ דינו לפי ראשו המגולה או הג'ינס הקרוע, עצרו לרגע לחשוב, על לבו הקרוע, ועל כך ש"לעולם אינך יודע".
(ויצא תשע"ח)
