עַצְמִי וּבְשָׂרִי הֲכִי אָחִי

אבי רט
לא בכדי זיהו חז"ל את לבן כמסוכן שבאויבי ישראל:
"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב".
שני אויבים מסמנים לנו חז"ל במילים הללו, עליהן אנו חוזרים שוב ושוב בהגדה של פסח- פרעה ולבן. אלא שעם כל רשעותם- לא ראי זה כראי זה. פרעה הוא האויב הקונבנציונאלי, זה שמכוח כוחו, תפקידו וסמכותו גוזר לחסל את כל מי שנראים בעיניו כמסכנים את כסאו, מלכותו ועתידו. במקרה הזה- התינוקות היהודיים. בהמשך פרעה ינהל משא ומתן, יקשה את ליבו, יגייס את חייליו, ייצא למרדף אחרי בני ישראל, ובעצם יתנהל כפי ששליט ודיקטטור מתנהג– כאז כן עתה. רודן מסמן אויב ופועל לחיסולו, להשמדתו ולהשלכתו ליאור.
מה שאין כן לבן, שמי שיקרא את הפסוקים בפעם הראשונה ובלי היכרות עם הפרשנות השונה, עוד יכול לחשוב שמדובר באיש אדיב ונעים, מועמד פוטנציאלי לפרס הכנסת אורחים: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ".
אילו מילים. איזו מתיקות, איזו ריצה, כמה חיבוקים ונשיקות, ממש כמו שני חברים שאכלו מאותו המסטינג בגולני- 'הֲכִי אָחִי'..
וכנגד כל המתקתקות הזו באו חז"ל להזהיר אותנו שהאויב הזה הרבה יותר מסוכן מפרעה.
עם נשק קונבנציונאלי אנחנו עוד איכשהו יודעים להתמודד- פעם ביותר הצלחה ופעם בפחות. הבעיה היא שעם חיבוקים ונשיקות עוד לא למדנו איך מתמודדים. לכאורה זה כל כך ידידותי ונעים- אז איך אפשר בכלל לקרוא להם אויבים?
ואף על פי כן, חז"ל ביקשו מאתנו לא להתבלבל, לא להסתנוור, אלא להביט אל מעבר לקצה החוטם, ולהבין מה המשמעות של החיבוקים הללו ומה השלכותיהן, לזכור ולהפנים שמטרתם היא אחת- לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל.
מיליוני יהודים אבדו ונעלמו מהעם היהודי בעשרות השנים האחרונות כתוצאה מהחיבוקים ומהנשיקות הללו. קהילות יהודיות שלמות התבוללו ונעלמו. עשרות אחוזי התבוללות של חיבוקים ונשיקות העלימו מעמנו מיליונים רבים, הרבה יותר מכמות התינוקות שהושלכו ליאור כזה או אחר לאורך ההיסטוריה. כמעט אין בית יהודי בתפוצות ובגלויות השונות שאין בו 'מת', ושלא שילם מחיר כבד וכואב על הנשיקות והחיבוקים, ועל הידידותיות המזויפת והמסוכנת הזו של "..עַצְמִי וּבְשָׂרִי הֲכִי אָחִי..".
אברהם נאלץ להתמודד עם עובדי פסילים, ועם עפרון ואנשי חברון. יצחק נאלץ להתמודד עם סותמי הבארות, ובני ישראל במצרים ייאלצו להתמודד עם פרעה ונוגשיו, ואף אחת מן ההתמודדויות הללו לא דומה למערכה הקשה מכולן- מערכת החיבוקים והנשיקות, מערכת הצביעות, המערכה של אלו שלא מסתפקים בתינוקות או בקשישים- אלא מבקשים לבצע ולממש את הפתרון הסופי- לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל.
כתמרור אזהרה ואזעקה בוהק ניצבת פרשת השבוע בפני כל אלו היושבים על סיר בשר כזה או אחר, מוקפים בחיבוקים ונשיקות, ובטוחים שלהם זה לא יקרה. (ויצא תשע"ח)