הרב שי פירון"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"
כתנת פסים. כמה טעון הוא הביטוי. זהו הסמל – לכאורה – להעדפת בן אחד על אחיו. יעקב חווה זאת מההיסטוריה הפרטית שלו והיה מצופה שינהג אחרת. ובכל זאת: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".
אומנם, הרמב"ן ניסה למעט בחשיבות הביטוי. האהבה התפתחה בשל תפקידו של יוסף: "מנהג הזקנים שייקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא ייפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו". אבל, הרש"ר הירש מסרב לראות את הדברים כך: "בדרך כלל 'ילד שעשועים' רק גורר אחריו תוצאות קשות, בדברי ימי אבותינו ובקורות כל בית, דבר זה הובלט כל צרכו על – ידי התוצאות המרות שבאו בעקבותיו. הרי אלו חולשות החוזרות בנקל בחיי כל אדם, אך אינן אלא חולשות".
כשאני קורא בפרשה, כאבא וכסבא, אני מנסה להבין את כוונותיו של יעקב. מדוע התנהג כך? מה רצה לבטא? האם לא היה מודע לכך שהעדפת ילד אחד פוגעת בשלמות המשפחה, שאהבה לאחד מעוררת קנאה אצל האחר?! יתכן ולא היה מודע לכך. יתכן והאמין שאפשר לנהל משפחה מגוונת, בה יש אהבה לכולם ואף על פי כן, יחסים קרובים עם חלק מהילדים. אולי הטעות הייתה שחשף זאת באמצעות הבגד המיוחד? הרי במפגש עם האחים מודגש עניין הכתונת: " וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו".
מה שמדהים הוא שנראה שיוסף לא למד לקח, שהרי כשהאחים באים אליו, נאמר: " וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת". שוב העדפה. שוב בגדים חיצוניים המראים לכל מי עדיף ממי.
השלכותיה של שנאת האחים השפיעה על כל ההיסטוריה היהודית. כך כתב בעל אורחות חיים: " כרפס: נוטריקון 'כתונת פסים' שבגללה ירדו ישראל למצרים"…
המסר פשוט. אנחנו נוהגים לומר שאנחנו אוהבים את כולם. ואף על פי כן, מעדיפים את הקרובים לנו. מספרים לעצמנו שהאומה היא רבת צבעים וגוונים. כמה שזה יפה. אבל בפועל – כל אחד מעדיף את שבטו. לשבט שלי צריך להעניק שמלות נוספות, ייחודיות: משאבים ותקציבים. כך מעוררים קנאה, שנאה ופילוג.
בתשמ"ה, 1995, רצה המשורר מאיר אריאל להשתמש בכתונת הפסים של יוסף כמטפורה לחברה רב-תרבותית. מספרים לעצמנו שריבוי הצבעים יפה וטוב. לא פס אחד אנו, אלא פסים. השיר בוצע על ידי אומני ישראל וזכה לאהדה גדולה: "הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע / כל פס רוצה לקלף לי את העור / הו פסים פסים / פסים שלי אני לא אשתגע / רק אתן לגוונים מעט אור". אבל מאחורי המילים היפות הסתתרה מחאה. כתונת הפסים הצבעונית יכולה לשמש כיסוי לקנאה, ושנאה. בשיאו של השיר נאמר: " כן, כל הצבעים עוד יזהירו / לכל הצדדים בעולם/ לראות כולם את כולם / וכל הצדדים עוד יכירו / בגוונים השונים את עצמם / ויותר הצבעים לא יסתירו / אדם מאדם דם מדם". את המילים האחרונות שרה נערה עולה מאתיופיה. היו אלה הימים בהם השלכנו מנות דם של העולים. לא צבעוניות וגיוון כי אם התנשאות, הדרה. עלינו ללמוד ממעשה יעקב ויוסף ולא לחלק כתונת פסים לקרובים לנו. לבדוק שמתחת למילים היפות על גיוון לא מסתתרת שבטיות פסולה. (וישב תשע"ח)
