הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשתנו מתארת מאורע דרמטי במהלך שנות נדודיהם של ישראל במדבר. משה ואהרן הנושאים במשא העם מעת הוציאם ד' ממצרים ועד הנה, נענשים ב"דקה ה-90", רגע לפני השלמת המשימה, וגוזר הקב"ה עליהם שלא יוכלו להיכנס עם צאן מרעיתם לארץ ישראל (דווקא יש לציין שבכך שמתים משה ואהרן במדבר יש עניין גדול של אי נטישת המחנה מאחור, שהרי רוב מי שהוציאו משה ואהרן ממצרים מתו במדבר עקב חטא המרגלים ואם כן אם היו נכנסים משה ואהרן לארץ היתה טרוניא כנגדם שהותירו מאחור את כל המתים. ואם כן בכך שגם משה ואהרן לא נכנסו לארץ יש עניין גדול, שעתידים הם להיכנס בראש המחנה לעתיד לבא בתחיית המתים בסוף ימות המשיח שיבוא בב"א). וקשה הדבר, אמנם מציינת התורה שסיבת גזירה זו היא חטאם של משה ואהרן בפרשיית מי מריבה. ואולם שתי תהיות עיקריות יש לאור זאת:
א' – וכי חטא כה חמור היה זה שבעטיו נשכחות כל זכויותיהם של משה ואהרן וכל ארבעים שנות הנדודים במדבר והנהגתם את העם בטוב ובפחות, נשכחים כל אותם המעשים שעשו במצרים והם נענשים ולא זוכים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אל השלמת הייעוד של היציאה ממצרים- ואינם זוכים להיכנס לארץ ישראל?
ב' – והרי על אף שהתורה מציינת שבעטיו של חטא זה של מי מריבה, לא זכו משה ואהרן להיכנס לארץ, הרי שמשה רבינו בחוזרו על המאורעות העיקריים שקרו במדבר לישראל, בספר דברים, דווקא תולה את סיבת אי כניסתם לארץ בשני אירועים קודמים שאירעו בשנה הראשונה והשניה לצאתם ממצרים, כלומר לפני 38 שנה. ביחס לאהרן אומר משה: "ובאהרן התאנף ד' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן" (וכך גם מקובלים אנו שאמנם חטא המרגלים הוא בעצם "הקש ששבר את גב הגמל", כלומר, בחטא העגל כבר החליט הקב"ה שלא יכנסו העם לארץ ישראל, אולם תלה להם זאת ונתן להם את האפשרות לחזור בתשובה ולגרום במעשיהם הטובים שתשתנה הגזירה כפי שאומר הכתוב: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", אולם לאחר שחטאו במרגלים הוכרעה הכף לחובה ונגזר סופית שלא יכנסו לארץ. וכך גם לגבי אהרן, אמנם בחטא העגל כבר נגזירה הגזירה אלא שרק במי מריבה הוכרע הדין). ואילו לגבי עצמו אומר משה בצורה ברורה עוד יותר "גם בי התאנף ד' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם"! אם כן, רואים אנו שתולה משה את גזירתו של הקב"ה באירועים שקדמו לחטא מי מריבה. אם כן למה אומרת לנו התורה שבגין חטא מי מריבה נגזר על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ?
נראה לי שכפי שהתחלנו לומר לעיל, לגבי חטא העגל וחטא המרגלים, כך ניתן לומר גם בעניין זה של משה ואהרן וחטא מי מריבה.
חטא מי מריבה באמת אינו חטא כ"כ גדול לכל אדם. אולם למשה ואהרן קדושי עליון, מעשה זה מראה על פגם יסודי. איתם הקרובים להקב"ה קרבה יתירה, מדקדק הקב"ה יותר מאשר עם שאר בריותיו. כפי שאומרים לנו חז"ל: "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה". שלא כמו שאנו רגילים בעולמינו היום, שככל שאתה מקורב יותר למלכות, כך רבים הסיכויים שיעלימו עין ממעשים שאינם כשרים. בעולם האמת, בהנהגתו הישרה של הקב"ה, ככל שאתה גדול יותר, כך ההקפדה צריכה להיות גדולה יותר, וכך מיצוי הדין יהיה מדוקדק ואולי קשה יותר – אך כך גם התיקון יהיה שלם יותר.
מה שארע במעשה מי מריבה, גילה בעצם שלעמקו של עניין יש צורך בהחלפת ההנהגה. אירוע זה גילה שיש נתק בין עולמם של משה ואהרן, למציאות החיים של כלל עם ישראל. אשר על כן יש צורך בהנהגה שתהיה מחוברת לעם, תבין אותו, ותדע להתמודד עימו. לכן לענ"ד ניתן לראות באי-כניסתם של משה ואהרן לארץ ישראל עם העם הנכנסים, לא עונש שבא כתוצאה מחטא, אלא תוצאה הכרחית לאור גילוי המציאות הזו. אירוע זה היה ה"מכה בפטיש" שהכריע את הכף. הניצנים כבר התגלו בחטא העגל ובחטא המרגלים. ובחטא מי מריבה נתגלה שאין מנוס מלהחליפם.
שהרי, שני מעשים ישנם בעצם במעשה מי מריבה, המתגלים בעומק בראייתם הגדולה של שניים מגדולי הפרשנים: הרמב"ן תולה את החטא בבעיה של כעס שאינו במקומו, ואילו רש"י תולה את הדבר דווקא בחוסר הקפדה על מילוי דבר ד' בצורה מדוייקת ושלימה. וניתן אולי ולומר, שאמנם אין כאן סתירה ביניהם. אלא הרמב"ן מדבר בעיקר על חטאו של משה במעשה, ואילו רש"י מתייחס דווקא לצד של אהרן בו.
במי מריבה משה מפגין כעס בצורה שנראית לא מרוסנת המעידה על חוסר תקשורת והבנה של אותם אלו שמונהגים על ידו. אמנם אולי אין אנו יכולים לבוא בטענות למשה שהרי מי יודע היאך אנו היינו מגיבים אילו היינו במקומו, אבל הקב"ה יכול, וכפי שכבר אמרנו מדקדק איתו הקב"ה כחוט השערה. גם בחטא המרגלים גילה משה בעצם חוסר הבנה של המצב הרוחני בו נמצא העם. אמנם רצה משה לעודד את העם ולחזקם בשליחת המרגלים, אך ההיפך הוא שאירע, ובמקום לחזק נמצא מטיל בהם מורך. משה החי בעולמות העליונים (שאפילו פרש מאשתו שלא כדרך כל האדם) אינו מסוגל לרדת לאותן הדיוטות התחתונות ולהבין את הפרטים הקטנים המטרידים את העם. זו בעיה של תקשורת והתקשרות.
הפן השני במעשה הוא חוסר ההקפדה על מילוי רצונו של הקב"ה ואי שמירה על דברו. דבר זה הוא גם מה שאפיין את אהרן במעשה העגל. אמנם אין ספק כי לא נתכוון אהרן בעגל לעבודה זרה חלילה. אלא כל כוונתו היתה לשם שמים וכדי לעכב את העם וכיוצ"ב. אולם, ישנם רגעים ומצבים בהם אין מקום להסתכל על כל מיני הסברים ונימוקים מעשיים, שבהם אסור להתפשר אלא צריך למלא אחרי הצו כלשונו וככתבו. ועל כן, אהרן האוהב שלום ורודף שלום, שאינו יודע קנאה מה היא (כפי שאנו רואים לכל אורך הדרך ביחסיו עם משה), בנסיון מוגזם לפשר גורם לחטא העגל ומעלה עליו הכתוב כאילו הוא בעצמו עבד עבודה זרה!
אם כן, במעשה מי מריבה, רגע לפני הכניסה לארץ, מתגלה לנו שיש לפעמים מצבים אשר בהם דוקא גדולתם של הגדולים באמת – היא היא שמכשילה אותם. ושיחד עם זאת אין אנו ראויים חלילה לשפוט אותם כי לסופו של דבר בגללנו ולטובתנו הם נותנים את הדין להחיות עם רב.
(חוקת תשפ"ג)
