פתרון משבר מי מריבה – בדיבור או בהכאה?

כיצד מתמודדים עם משבר לאומי חמור? המערכת השלטונית נוטה לפעול לפתרונו בדרך ה'קלה', ע"י הפעלת הכלים השלטוניים שמסורים בידה, של אכיפה באמצעות כח וסמכות. הגם שהם עשויים לפתור בכך את הבעיה, אולם זה יהיה פתרון חיצוני זמני ולא פתרון שורשי מהותי. יש להניח שבחלוף הזמן המשבר עלול להתעורר מחדש. הדרך הטובה יותר היא לתת מענה אמיתי לבעיה שחוללה את המשבר. פעמים רבות המענה מצוי דווקא במישור התודעתי.

בפרשתנו מוזכר משבר 'מי מריבה', משבר חמור שכתוצאה ממנו נגזר על משה ואהרון לא להיכנס לארץ. המפרשים התחבטו ונחלקו בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון ב'מי מריבה', והקשו אלה על פירושיו של אלה. שאלה זו מחריפה עקב חומרתו של העונש שנענשו משה ואהרון בעקבותיו.

הפירוש הנפוץ ביותר מבין כל הפירושים הוא פירוש רש"י עפ"י חז"ל, שמשה הצטווה לפתור את המשבר ע"י דבור אל הסלע, כדי שיוציא מים ואילו הוא היכה את הסלע פעמיים: "'יען לא האמנתם בי להקדישני' – ארבע חטאות כתובין כאן: 'לא האמנתם', 'לא קידשתם', 'מעלתם', 'מריתם'. 'לא האמנתם' – שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ו'לא קידשתם' לעיני כל ישראל – להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. "מעלתם – אמרת המן הסלע הזה. 'מריתם' – 'ודברתם אל הסלע' – שנה עליו פרק אחד. ועברת על דברי". (ילקו"ש במדבר רמז תשס"ד).

רש"י מבאר שהיתה כוונת מכוון ומסר אלוקי חשוב שבגללו הצטוו לדבר אל הסלע, בדווקא: "להקדישני – שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו! לכן לא תביאו" (רש"י במדבר כ יב). "והיה אם כן המכוון ממנו ית' בזה הענין לעורר בם דעת ותבונה על יוקר וחשיבות דבור האלקי בצוויו אליהם" (הכתב והקבלה שם פס' ח).

אולם הרמב"ן הקשה עליו- אם כן, מדוע הצטווה לקחת את המטה? ובמה הנס בדיבור גדול מההכאה?: "כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו! ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו?! וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו): 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך', והוא להכות בו, ולפעמים יאמר: 'נטה את ידך', ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע!" (רמב"ן שם).

יש לשים לב לכך שיש ברש"י שני עקרונות: א. שהדיבור דווקא נועד לכך שעם ישראל יראה ויבין את כח הדיבור שמסוגל לשנות. גם אם מושא השינוי הוא סלע קשיח וקשה לפיצוח. והשני – שעם ישראל יעשה 'קל וחומר' בעצמו: אם הסלע 'שומע' לדבר ד' – לדיבורו, על אחת כמה וכמה שעליו לשמוע לדיבור ולציווי האלוקי. עפ"י רש"י כוונה זו לא הושגה כאשר במקום הדיבור היתה הכאה.

משבר 'מי מריבה' מוצא את עם ישראל במדבר צין בשנת הארבעים, מול פני אדום, בשערי הכניסה לארץ ישראל. משבר המים הוא משבר קיומי אמיתי שמבקש פתרון, אולם הדרך לפתרון נועדה גם כדי לחולל שינוי של גישה לקראת ההמשך, להתמודדות עם משברים עתידיים. לשם כך צריך לחולל שינוי יסודי בתודעה של עם ישראל.

במשבר המים ב'מסה ומריבה', סמוך ליציאת מצרים, הצטווה משה להוציא את המים מהסלע ע"י ההכאה במטה! היה זה המשך של רצף הניסים שנעשו ע"י משה רבנו ע"י המטה, שהתחיל כבר במעמד הסנה, ואח"כ באותות שעשה לפני פרעה, ובעשרת המכות, בקריעת ים סוף, ובמלחמת עמלק.

ה'מטה' נישא ע"י מנהיגים ומבטא את השליטה. השינוי באמצעות 'הכאה' מבטא שהשינוי נכפה על המציאות בכח ומייד. כלומר, בשלב הזה פתרון המשברים והשינויים המתבקשים צריכים להיעשות במדבר באופן מיידי בהסדרה כוחנית ובאכיפה על המציאות הקיימת. אולם כעת, בשנת הארבעים, במשבר המים ב'מי מריבה', בשעה שעם ישראל מתכונן להיכנס לארץ ישראל, הקב"ה מצווה למשה לפעול בצורה שונה. אמנם מדובר בנס וע"כ הוא מצווה לקחת את המטה, שבו עשה את הניסים, אולם הקב"ה מורה לו בצורה חד משמעית שהפתרון והשינוי צריך להתחולל באמצעות כח הדיבור. להראות שמתחיל עידן חדש, ארץ ישראלי, שבו השינויים במציאות ופתרון המשברים יעשו בצורה מהותית, מן השורש, וזה יעשה ע"י דיבור! באמצעות כוחו הסגולי, וע"י שינוי התודעה (עין גם בהעמק דבר). שינויי עומק כאלה יחזיקו מעמד זמן רב. אולם הם לא קורים מייד ודורשים סבלנות.

(חוקת תשפ"ג)