שלמות המשפחה

גם אם פועלים לטובת ענין הנוגע לכלל ישראל אין המטרה מקדשת את האמצעים, ואין לעשות זאת בפגיעה בזולת, בפסילה וזלזול

המשפחה היהודית היא הערובה המבטיחה ביותר את קיומו של עם ישראל בכל גלגוליו, על כן בבואם למצרים מציינת התורה: "איש וביתו באו". כשפרעה שואל את משה מי ומי ההולכים? אומר לו משה: "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובנותינו". אין חירות ליחיד ולאומה כשהמשפחה הרוסה, ומפני זה כשנדרשנו לעשות זכר לגאולת מצרים  נצטווינו להקריב לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור אלא "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", כדי להדגיש את גורם המשפחה בנס הפסח. (גם בפרסום נס חנוכה המצווה היא "נר איש וביתו" מאותה הסיבה, עיינו בעין אי"ה שם). את חשיבות שלמות המשפחה כגורם המבטיח את הגאולה הבינה מרים כבר בילדותה ומאז הקדישה את פעילותה לדאגה ולשמירה על שלמות המשפחה ותקינות הזוגיות. ארבע פעמים אנו פוגשים את מרים בפרשיות התורה: האחת בלידת משה, השנייה לאחר קריעת ים סוף, השלישית כשדיברה במשה והרביעית במותה. כשאנו בוחנים כל מקרה ומקרה אנו מבחינים במכנה משותף והוא "המשפחה היהודית".

על המקרה הראשון נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" ואמרו על כך במדרש (רש"י הביאו בפירושו) שהאיש הוא עמרם ובת לוי היא יוכבד אשתו, ועמרם גירש אותה מפני גזירת פרעה להמית את הבנים וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו (מרים) שאמרה לו: גזירתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים אתה גזרת גם על הנקבות. כל כך חשובה למרים שלמות המשפחה היהודית שהיא עומדת אפילו כנגד אביה ומוכיחה אותו להחזיר את אשתו. אחרי קריעת ים סוף מופיעה מרים בפעם השנייה ככתוב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".  אמנם אין כאן קשר ישיר לעניין המשפחה, אבל "קריעת ים סוף" קשורה באופן רעיוני לבניין המשפחה כמו שאמרו חז"ל [סנהדרין כב א]: "קשה לזווגן כקריעת ים סוף". ולכן אפשר להבין שמרים יצאה במחולות כשקריעת הים יצאה אל הפועל. במקרה השלישי כשדיברה מרים במשה יש כבר קשר ישיר לדאגתה של מרים לשלמות המשפחה, ככתוב: "ותדבר מרים במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח", ופרש"י שם: "על אודות גירושיה" – "ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? מרים היתה בצד צפורה (אשת משה) בשעה שנאמר למשה: 'אלדד ומידד מתנבאים במחנה', כיון ששמעה צפורה אמרה: אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים. ומרים שחששה שמשה ישמש דוגמא אישית לכל ישראל דבר שיביא לפירוק משפחות קמה והוכיחה את אחיה על כך,  ועשתה זאת מתוך דאגה לשלמות המשפחה היהודית. גם המקרה הרביעי של מיתת מרים, גם הוא קשור, בעקיפין, לבניין המשפחה בישראל, כמובא בשיר השירים רבה [פ"ד ד"ה תאמי צביה]: "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן: משה, אהרן ומרים, ובזכותם ניתנו להם שלוש מתנות: הבאר, המן וענני הכבוד. המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, בזכות אהרן ענני הכבוד, מתה מרים ופסקה הבאר". הבאר הוא מקום שבו השתדכו אבותינו: אליעזר פגש את רבקה ליצחק על עין המים, יעקב פגש את רחל ליד הבאר וכן משה פגש את בת יתרו ליד הבאר במדין, כך שהבאר מסמלת את הקמת המשפחה ומרים שהיתה עסוקה כל ימיה לחיזוק התא המשפחתי בזכותה זכו ישראל לבאר שליוותה אותם בנדודיהם במדבר.

אלא, יש להקשות – מדוע נענשה מרים כשדיברה במשה ולא נענשה כשדיברה כנגד אביה, לכאורה דיבור בת כנגד אבא חמור יותר מדיבור כנגד אח קטן? אולי ההבדל הוא בסגנון ובצורה: אצל אביה היו דברי מרים בלשון רכה כמו שכתב רש"י: "אמרה מרים לאביה" ואמירה היא לשון רכה. ואילו אצל משה כתוב "ותדבר", ש"דיבור" הוא לשון קשה. ויותר מזה אפשר לומר: אצל עמרם היתה האמירה בצנעה, בינה לבין אביה, ואילו כאן היא הוכיחה את משה בפרהסיא בפני כל העדה כדי שכולם לא ייקחו דוגמא ממשה. [כמו שאמרה הגמרא (סנהדרין קא ב) שירבעם זכה למלכות מפני שהוכיח את שלמה ונענש מפני שהוכיחו ברבים] ומכאן יכולים אנו ללמוד לקח לדורות, שגם אם פועלים לטובת ענין הנוגע לכלל ישראל אין המטרה מקדשת את האמצעים, ואין לעשות זאת בפגיעה בזולת, בפסילה וזלזול. ראיה לדבר מתמר, שכשהוציאוה להישרף היה בבטנה ה"משיח" ואעפ"כ אמרה תמר: יישרף המשיח ובלבד שלא אלבין את יהודה ברבים.

גם אנו בפעילות שלנו לקידום פעמי המשיח בדורנו צריכים להיזהר שלא להשתמש באמצעים בלתי מוסריים, גם אם אנו חושבים שיהיה בכך לזרז את התהליך. עלינו להקפיד על אמצעים מוסריים. ככתוב [ישעיה פ"א כז]: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

(חוקת תשפ"ג)