לא תכירו פנים במשפט

אחת הסוגיות המפלגות בימים אלה את החברה הישראלית (עד כדי דיבורים על "מלחמת אחים" ו"הרס הדמוקרטיה") נוגעת לשיטת בחירת השופטים ומידת עצמאותם.

מערכת שיפוטית ראויה לשמה מחייבת את בחירתם של השופטים בעלי הכישורים – ולאו דווקא הקשרים – הטובים ביותר, ושמירה מרבית על עצמאותם. עיון במקורות המשפט העברי מלמד ש"מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש". אכן, הניסיון להשוות בין דרך בחירת השופטים בימינו לבין דרך בחירתם בעבר צריך זהירות יתירה. כמו בסוגיות אחרות, גם בסוגיה זו סכנת אנכרוניזם ו"השלכה לאחור" של מוסדות ועקרונות בני זמננו על מקורות עתיקים רובצת לפתחם, וזאת עוד טרם דיברנו בדעות החלוקות – במישרין ובעקיפין – שמאפיינות רבים ממקורות המשפט העברי, בלי הכרעה של ממש ביניהן. גם בעיון בנושא חשוב זה ראוי לזכור כל העת את השוני העצום בשיטת המשטר והמשפט השונה לחלוטין, כמו גם את השוני במציאות החיים – החברתית, הדתית והמדינית. ואף על פי כן, לאחר האחיזה במידת זהירות ראויה, עיון בעקרונות שהנחו את ממני השופטים בעבר והתכונות שנדרשו מהם עשויים להעלות תובנות מעניינות  גם לימינו ובימינו.

הפסוק שפותח את פרשתנו נוקט בציווי הסתמי "שופטים ושוטרים תתן לך בעל שעריך", אך אינו מפרט מיהו הגורם הממנה ומהן התכונות ותנאי הכשירות שנדרשים מאותם "שופטים".

עיון בפשוטו של מקרא, בפרשת יתרו, כמו גם בפרק הראשון בספר דברים, מלמד לכאורה שמשה רבנו מינה בעצמו עשרות, מאות ואלפי שופטים. התכונות שנדרשו מהם היו בעיקר מידות טובות של חוכמה ותבונה, יושר ויושרה, יראת אלוקים ושנאת בצע, אומץ לב ועצמאות (לפי פירוש אחד, המונח "אנשי חיל" מכוון כלפי עושרו של השופט המתמנה, שיבטיח כי לא יהא קל לשחד אותו, והוא לא יהיה תלוי לפרנסתו בנידונים לפניו, עד שיגיע ח"ו לידי הטיית הדין בשל כך) ולאו דווקא דרישות פורמליות של "השכלה משפטית" וניסיון מעשי כבימינו: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". גם מהמתואר בספר דברים עולה כי העם הציע את המועמדים לשפיטה, אך הבחירה הסופית בהם נעשתה על ידי משה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם".

ממקור תנאי אחד עולה שמינוי השופטים היה נעשה בידי אנשי הרשות השופטת עצמם, והם לבדם. וכך שנינו בתוספתא (חגיגה ב, ט, והדברים נפסקו להלכה ברמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ח): ומשם [=מבית הדין הגדול בלשכת הגזית] היו יושבין ובודקין: כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו".

מקורות מאוחרים יותר, מתקופת הגאונים ואילך, מדברים כבר במינוי הדיינים על ידי "ראש הגלות", שהיה בעל הסמכות השלטונית העליונה, ולאו דווקא הרוחנית. בתחילה בעצמו, לימים עם הגאונים, ראשי הישיבה וההנהגה הרוחנית, כשלסוף עברה הסמכות רק לגאונים.

אכן, מאז ומתמיד נעשו ניסיונות על ידי בעלי שררה שונים למנות שופטים "כלבבם", משיקולים זרים ופסולים, אפילו לא היו ראויים לכהונתם. ביטוי חריף לכך ניתן כבר במקורות הקדומים. וכך שנינו במדרש התנאים בספרי: "לא תכירו פנים במשפט – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: איש פלוני נאה, אושיבנו דיין! ואיש פלוני גיבור, אושיבנו דיין! איש פלוני קרובי, אושיבנו דיין! איש פלוני הלווני ממון, אושיבנו דיין! איש פלוני יודע בכל לשון, אושיבנו דיין! נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע; מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין".

יתר על כן: מסמיכות הפסוקים בפרשתנו, בין מצוות מינוי שופטים לאיסור נטיעת אשרה, למדו חכמים (סנהדרין ז, ע"ב) ש"כל הממנה דיין שאינו הגון – כאילו נטע אשירה, ובמקום [=שמינוהו במקום] תלמיד חכם, כאילו נטע אשירה אצל המזבח"!

איסור ואזהרה לחוד, ומציאות לחוד. כבר מהמקורות הקדומים עולה שלמרות איסור חמור זה, שהושווה ל"עבודה זרה", מן האיסורים החמורים בתורה, היו שליטים  שהעדיפו למנות גם כהנים גדולים וגם שופטים בשל מתת שוחד שקיבלו מהם. מהתלמוד הירושלמי (בכורים פ"ג, ה"ג (סה, ע"ד), עולה מציאות עגומה של יחסי "הון שלטון", שהביאה בין השאר למינוי דיינים שקנו כהונתם בכסף (ראו בהרחבה: גדליה אלון, "'אילין דמתמניין בכסף'",  מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב (ת"א, תש"ל), עמ' 57-15).

מכאן הרקע למאמרם הנוקב  והחריף של חז"ל בתלמוד הבבלי (שבת קלט, ע"ב): "אמר רבי אלעזר בן מלאי משום רבי שמעון בן לקיש: 'כפיכם נגאלו בדם' – אלו הדיינין!!".

בדומה לו, מצוי תיאור ביקורתי חריף ביותר בתלמוד הירושלמי (סוף ביכורים, תרגום חופשי): "רבי מנא היה מקל ראש [או מקלל] כל אותם שהתמנו בכסף. רבי אימי קרא עליהם את הפסוק: 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם!'. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו [=של אותו דיין שאינו הגון] – כמרדעת של חמור!".

אכן, בדורות אחרונים היו חכמי תורה שביקשו להקל מעט בעניין זה. כך, למשל, מקדיש הרב עובדיה יוסף פרק נכבד באחת מתשובותיו (שו"ת יביע אומר, ז, חו"מ סימן א) לעניין מינוי דיינים. לאחר שהוא מביא, כדרכו בקודש, שלל מקורות המדברים בגנות מינוי דיין שאינו ראוי, הוא מוסיף, בהתבססו על כמה מדעות הפוסקים: "ולכאורה היה נראה לומר, שדווקא כשממנים דיין שאינו חכם בחוכמת התורה, עוברים עליו בלא תעשה; אבל אם ניצבים לפנינו לבחירה שני תלמידי חכמים יודעי תורה, אלא שהאחד גדול בתורה יותר מחברו, והשני הוא קרוב משפחה לממנה, וכיוצ"ב, אינו עובר עליו, מכיוון שגם הוא ראוי להתמנות כדיין, מצד חוכמתו. ורק לכתחילה בוודאי שצריך לבחור את הגדול יותר: "וכן נוהגים בכל המקומות, אע"פ שאינו משנת חסידים… והנה בזמנינו, שוועדת המינויים לדיינים הממונה על פי החוק אינה יכולה בשום פנים למנות דיין אלא מבין תלמידי החכמים שקיבלו כושר דיינות מהרבנות הראשית ישראל, ועל פי הרוב לאחר מבחן באבן העזר וחושן המשפט, יכול כל חבר בוועדה הנ"ל לתמוך במינוי המועמד המקורב אליו ולדעותיו, אע"פ שיש בין מקבלי הכושר והמועמדים משרת הדיינות גדולים בתורה יותר מן המועמד שהוא חפץ ביקרו, מכיוון שעל כל פנים גם המועמד הזה מחזיק בתעודת כושר המעידה שהוא ראוי מצד ההלכה לשמש כדיין".

אכן, בתשובה זו אין מענה ממשי לחשיבות השמירה הקפדנית על עקרון השוויון בין המועמדים, כמו גם לפוטנציאל ההרסני שטמון באובדן אמון הציבור במערכת שרבים מאנשיה מתמנים לכהונות רמות מכוח קשריהם ולא מכוח כישוריהם. כך, מקל וחומר, כאשר נעשים ניסיונות (לרבות בעצם הימים האלה), לפטור מועמדים מסוימים מחובת העמידה בבחינות, תוך רמיסת עקרונות יסוד ומושכלות ראשונים של יושר ושוויון, יושרה וצדק.

(שופטים תשפ"ג)