אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
על פניו נראה שיש שתי מגמות סותרות ביחסי עם ישראל עם העולם.
מצד אחד, כאשר אברהם אבי האומה מקבל את שמו 'אברהם', ההסבר הנלווה למשמעות השם הזה הוא- "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". דהיינו, מה שמצופה מאברהם הוא שהוא לא יהיה רק מנהיג לעם היהודי, אלא שהשפעתו תהיה על האנושות כולה- 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם'. ואכן, בהמשך קורות חייו, כאשר אברהם יגיע לחברון לקבור את שרה אשתו, יאמרו לו אנשי המקום- "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ".
כך גם בתפילה, שלוש פעמים ביום אנו מצהירים על שאיפתנו העתידית להשפיע על כלל האנושות ו'לתקן עולם'.
מצד שני, לאורך כל ההיסטוריה העם היהודי הקפיד להתבדל, לא להתערות ולא להתבולל בעמים. כבר במצרים חיו היהודים בארץ גושן בנפרד מהמצרים. אנו זוכרים כיצד גם בסיפור מגילת אסתר אומר המן- 'וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם', וכך נמצא לאורך כל התקופות ובכל רחבי הגלובוס שכונות יהודיות נפרדות משאר האוכלוסייה, תוך הקפדה לא להתחתן איתם, לא לאכול את מאכליהם, לא להתבולל בתוכם תרבותית, ולהקפיד לשמור על הזהות העצמית.
בפרשת השבוע יגדיר זאת בלעם במילים המכוננות שהפכו לסמל לעם היהודי – 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'.
לאור כל זאת ניצב בפנינו האתגר הגדול- כיצד עושים זאת? כיצד בו זמנית אנחנו גם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', וגם 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'?
התשובה נעוצה אולי בשלוש מילים בהן משתמש משה רבנו בדברי הסיכום שלו לעם ישראל: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים'. כשם שישנם גבולות פיזיים בין מדינות ועמים, כך יש גם גבולות תרבותיים ורוחניים בין עמים.
לכל עם האיפיונים שלו ולכל עם הזהות הייחודית שלו. עמים שיחיו ללא גבולות זהות ותרבות – סופם להתבולל ולהיעלם. עמים שישכילו להציב גבולות, ולדעת את המינון הנכון בין 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם' לבין 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן' – ישרדו.
לתקן עולם אפשר לא תוך כדי ביטול וטשטוש הזהות העצמית והלאומית, אלא דווקא תוך כדי שמירת הזהות והייחודיות.
בסמוך לציווי על אברהם להיות 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', ה' מצווה אותו על ברית המילה, כרוצה לומר- רק אם תשמור על זהותך תוכל להיות 'נְשִׂיא אֱ-לֹהִים' ו'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', רק אם תשמור על 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן' תוכל בסופו של דבר לתקן עולם.
(בלק תשפ"ג)
