אין לראות בפורענות כעונש או אכזריות שרירותית, אלא פוטנציאל לגילוי אמוני
אבות, ג' ט"ז
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים: הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה. וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה…".
איזו משנה! תפישת העולם, העולה מדברי רבי עקיבא, היא שכל המסור בידינו, אינו שלנו לצמיתות וסופו שיושב לבעליו.
אם במשנה הקודמת חווינו השגחה אוהבת ורשות לפעול, נדמה כי במשנה זו ההשגחה אינה "בְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן" (כאמור במשנה הקודמת), אלא "ְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם… וְהַדִּין דִּין אֱמֶת".
למעשינו יש תיעוד. אין פעולה שאינה מותירה רושם בעולם, ורצוננו לפעול רצון חופשי הוא: "וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה". כל זאת טוב ויפה, אך זמני ועתיד להילקח. "וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה…". אומר רבי עקיבא כי סופו של תהליך ההלוואה וההחזר יהיה סעוד. ההלוואות תוחזרנה לבעלים ושכר צפוי מפירותיהן. ברם, באשר לפריעת החוב, זו עשויה להיות רצונית וישירה, אך לעיתים תהיה כרוכה בהפתעה או בהתנגדות, מכאוב וסבל, אותם לא יוכל האדם להבין.
(בלק תשפ"D)
בנקודת הסבל מתגלה גדולתו האמונית-רעיונית של רבי עקיבא. לדידו, אין לראות בפורענות ביטוי של עונש או אכזריות שרירותית, אלא פוטנציאל לגילוי אמוני לפיו האדם אינו סובל לשווא! סבלות האדם ומאורעותיו, הן עדות חותכת להתקרבותו לסילוקו הסופי של חוב המתועד ברישומי דיין האמת.
ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" (ועוד רבים אחרים), טען כי נקיטת עמדה אמיצה ומוסרית מול סבל בלתי נמנע, הופכת את חייו של אדם מטרגדיה לניצחון אנושי. רופא קשיש שמאן להתנחם על מות אשתו, נשאל על ידו – מה היה קורה לו הוא היה נפטר לפני אשתו? "היא היתה סובלת כל כך!", השיב. "רואה אתה, דוקטור", הגיב פראנקל: "סבל זה נמנע ממנה ואתה הוא זה שמנעת ממנה סבל זה, בוודאות, במחיר זה שתוסיף לחיות ותתאבל עליה". משנמצא לסבלו פשר של הקרבה, הפך הסבל לנסבל והדין – לדין של אמת.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(בלק תשפ"ג)