נשללת מאתנו האפשרות לחיות חיים נטולי מעורבוּת

 אבות, ג', ט"ו

"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן; וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה".

במשנה שלפנינו רבי עקיבא מנכיח את חשיבות המעשה. גם אם הכל צפוי – יש בידינו רשות להתערב בעולם, ומעשינו אף עלולים להכריע.

רבי עקיבא, איש של תורה היה, אך גם איש מעשה. במהלך חייו שימש רועה, תלמיד חכם ומנהיג רוחני ולאומי. על תמיכתו בבר כוכבא ובמרד ברומא, שילם בחייו.

משנתו, המצויה לפנינו, קוראת לנו, להבנתי, לא רק לגלות שבידינו רשות, אלא ללכת איתה צעד נוסף ולזהות בה חובה ואחריות, למימוש אנושיותנו וזיקתנו לאלוקים ולאדם.

בדברי רבי עקיבא שזורות הנחות היסוד של ההומניזם, לפיהן כל אדם הוא ייחודי ובלתי ניתן להחלפה, חייו נתונים תמיד בהקשר עם סביבתו, לאדם יש יכולת בחירה ואחריות וטמונה בו כמיהה למימוש ערכים ומשמעות. בהיותו כזה, ביד האדם לעצב ואף להציל את העולם!

"לפיכך צריך כל אדם, שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו, לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו, לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה…" (רמב"ם, הלכות תשובה ג', ד').

אברהם יהושע השל, מחשובי הוגי המחשבה היהודית דתית בארה"ב במאה ה-20, טען טענה מהפכנית: ה', מנהיג העולם, מאמין באדם ומבקש אחריו! לדבריו, מהות המצוות כרוכה בתפישת היהדות את סגולתו הייחודית של האדם, כמנכיח את רצון בוראו בעולם: "האדם חונן ביכולת להגשים, ולו במידה חלקית, את תביעות הא-לוהים… "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ… כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל')…

"החיים יקרים", טוען השל, "משום שבכל עת ובכל מקום אנו יכולים לעשות את רצונו. משום כך הייאוש זר ליהדות" (השל, א-לוהים מבקש את האדם).

בידינו רשות ותפקיד. בהיותנו "מעשים" ("מעשה" הוא גם כינויו של האדם: "ורחמיו על כל מעשיו"), נשללת מאתנו האפשרות לחיות חיים נטולי מעורבוּת ולשבת בחיבוק ידיים. חובת שמירתו/תיקונו של העולם, מסורה בידי הפרט והחברה. כמה מפחיד וכמה מרגש!

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(חוקת תשפ"ג)