הרב יגאל גרוס
לא כל אדם יכול להחליט שהרצון המתגלה בליבו הוא רצון ה' האמיתי למרות שמעשיו נוגדים את ההלכה, ייתכן שיצרו הוא שמשיא אותו לעשות את העבירה
בפרשת השבוע מפרטת התורה את שמו של זמרי, אותו הרג פנחס בגלל שקרב אל המדיינית. כפי שעולה מפשט פסוקי התורה, זמרי חטא, ופנחס פעל כראוי בכך שהרגו (ובזכות כך זכה להיות כהן). "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי… לָכֵן, אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם". פירוש חריג מפרש הרב מרדכי יוסף (בעל מי השילוח), ולשיטתו דווקא זמרי צדק ופנחס טעה.
יהודה ויוסף
כדי להבין מדוע זמרי צדק, יש להקדים מודל בו משתמש בעל מי השילוח מספר פעמים בספרו, המודל של 'יהודה ויוסף'. שני אלו מייצגים התנהלות שונה כלפי ה', המתבטאת בדמויות שונות במקרא. שורש העניין במחלוקת שבין יהודה ויוסף, והיא באה לידי ביטוי בהמשך במעשה יהודה ותמר, שמעון שנשא את דינה אחותו (בעוד שלוי סירב), דוד המלך ובת שבע ועוד:
א. גישת יוסף: גישתו של יוסף מתבטאת בכך שהוא 'הולך בטח', דהיינו, עושה את רצון ה' על פי ההלכה ללא סטייה, ובמילים אחרות – בדרך היראה. גם יעקב (שיוסף בן הזקונים היה ממשיכו) הלך בשיטה זו, ומשום כך הפסוק בירמיהו כותב עליו 'ושב יעקב שקט ושאנן אין מחריד'. בדרך זו של יוסף יש יתרון מסויים, אך גם חסרון משמעותי.
היתרון בשיטה היא, שהאדם אינו נופל מבחינה הלכתית – הוא תמיד צודק ('הולך בטח'). החיסרון בדרך זו הוא שלא תמיד עושים כך את רצון ה'. לשיטת מי השילוח, לעיתים יש לעשות מעשים שנוגדים את ההלכה, כיוון שבאותו רגע הם רצון ה' האמיתי. יוסף אמנם לא נופל הלכתית, אבל לעיתים לא מצליח לעבוד באמת את ה'.
ב. גישת יהודה: בניגוד ליוסף שתמיד הולך על פי ההלכה וממילא גם מעשיו מצומצמים – יהודה לעיתים פונה מדרך ההלכה, והולך על פי תחושותיו האישיות (שלמעשה הן רצון ה' האמיתי המתגלה בליבו), גישה זו נקראת גם דרך האהבה. דרך זו מובילה בצורה כזו , שלפעמים דבר ה' אינו מתבטא רק במצוות, אלא גם במעשים שעל פי ההלכה מהווים עבירה ממש.
לדוגמא, בפרשת וישב, מסופר שיהודה הלך לתמר כלתו שהתחפשה לזונה. על פי הרובד ההלכתי, ההליכה לזונה אסורה, ויהודה חטא בכך. אמנם לשיטת מי השילוח, באותו רגע יהודה חש באופן ודאי שההליכה לזונה היא רצון ה' האמיתי, ומשום כך יש ללכת אליה על אף שעל פי ההלכה יש בכך איסור.
אמנם, כפי שהוא ממשיך ומסייג, לא כל אדם יכול להחליט שהרצון המתגלה בליבו הוא רצון ה' האמיתי למרות שמעשיו נוגדים את ההלכה, שהרי ייתכן שיצרו הוא שמשיא אותו לעשות את העבירה. משום כך, רק אדם שנקי לגמרי מתאוות הוא זה שיכול להחליט שאכן כך רצון ה'. כמו כן, אסור לאדם ליצור מצבים בו יעבור על עבירה, כיוון שיש חשש שה' אינו רוצה בכך, ורק יצרו של האדם משיאו.
מעשה זמרי ופנחס
על פי ההבדל בין יהודה ויוסף, מבאר מי השילוח גם את מעשיהם של פנחס וזמרי. פנחס היה משורשו של יוסף הנוקט גישה הלכתית. משום כך, כאשר ראה את זמרי קרב אל המדיינית, מבחינתו מעשה זה היה מנוגד להלכה, ודינו של זמרי מיתה וככל אדם שקרב אל גויה בפרהסיא, שהתרו בו ולא הפסיק ממעשיו.
זמרי לעומת זאת, על אף שהיה נשיא שבט שמעון, תפיסתו היתה כתפיסת יהודה, שלעיתים יש לעשות מעשים שנוגדים את ההלכה, והם רצון ה' האמיתי. כאשר זמרי שהיה אדם גדול ומנוקה מתאוות, חש שהוא רוצה ללכת אל המדיינית – והבין שכך רצון ה' האמיתי. פנחס שהלך בדרכו של יוסף טעה ולא הבין שכך רצון ה' האמיתי, ולכן הרג את זמרי.
אם פנחס טעה, מדוע הקב"ה בכל זאת נתן לו את בריתו שלום? מסביר מי השילוח, שפנחס על פי הבנתו השכלית עשה כראוי, לשיטתו זמרי היה באמת חוטא וראוי להורגו, לכן למרות שבסופו של דבר הוא טעה, אף על פי כן הקב"ה גמל לו על מעשיו ועל כך שהסכים למסור את הנפש למען קיום המצוות. עוד מוסיף מי השילוח, שלעתיד לבוא יוסף יודה ליהודה שדרכו היא הצודקת, וכך יש לנהוג.
(פנחס תשפ"ג)
ריח של מינות