פרדוקס החדשן

לא בכדי החברה שלנו כל כך מעריכה חדשנים – בלעדיהם עוד היינו מדשדשים ללא תרופות וטכנולוגיה, רוכבים על חמורים ושולחים מכתבים

בכל שיעור במכינה, ישנם שני סוגים של תלמידים המאזינים לשיעור – חלק מהתלמידים מסכמים את הדברים הנאמרים בשקיקה ובדייקנות, הם עוקבים אחרי כל מילה של המורה, וגומעים בצמא את דבריו. חלק אחר, בדרך כלל אלו שלא רושמים ומסכמים את השיעור, מעוררים ומקשים, מתווכחים ומתנצחים עם התובנות שמציע המורה. בעוד הראשונים שואלים בדרך כלל שאלות הבהרה בלבד, האחרונים מקשים קושיות חזקות.

מדובר כנראה בשתי תנועות מנוגדות של הנפש, בשני סוגים שונים של האזנה – הסוג הראשון מבקש לקלוט ולשמור את דבריו של המורה, בעוד הסוג השני מבקש לחדש וליצור את תורתו של התלמיד. ביני לביני אני מתלבט איזה מהם אני מעדיף – מחד גיסא, אני רואה חשיבות עצומה בלמידה, בהאזנה, בהתמלאות ובהעברת המסורת מרב לתלמיד. מאידך גיסא, "אין בית המדרש בלא חידוש", אמרו חז"ל, ותלמידים שאינם מקשים ומתווכחים מעמידים את המסורת היהודית בסכנה של קיפאון וחוסר רלבנטיות. לא פעם אני מוצא את עצמי מתלבט – איזה סוג תלמידים הייתי מעדיף להעמיד – מסכמי שיעורים ומשמרי מסורת, או שמא מקשי קושיות ומחדשי תורה?

כמעט בכל תחום בחיינו, אנחנו תרים אחר ה"חידוש" – אותה מהפכה פורצת דרך, שתפתח אפיקים חדשים, תפתור בעיות נושנות ותצליח לשבור את המוסכמות הישנות והמחלידות. ה"חדשן" הוא מי שמצליח לחשוב מחוץ לקופסא, להציע את מה שאיש מעולם לא הציע, וליצור יש מאין את מה שטרם נראה כמותו. לא בכדי החברה שלנו כל כך מעריכה חדשנים – בלעדיהם עוד היינו מדשדשים ללא תרופות וטכנולוגיה, רוכבים על חמורים ושולחים מכתבים.

החדשן האמיתי הוא מי שמצליח לזנוח את מסורת אבותיו העוברת מדור לדור או לחולל בה תמורה משמעותית. אלא שבטרם נתור כולנו אחרי חדשות וחידושים בכל תחומי חיינו, חשוב שנשים לב למלכוד שמקפלת בתוכה החדשנות באשר היא.

חדשנות היא תכונה עקרה. חדשנות מעצם טיבה אינה יכולה להעמיד דור שני ושלישי, שכן היא חד- פעמית במהותה. זהו "פרדוקס החדשן": אם בניו ותלמידיו ילכו בדרכו, ישמרו את חידושיו וידבקו בפריצות הדרך שלו – הרי שאין הם באמת תלמידים של רבם, שהרי אין הם חדשנים כמותו, אלא שמרנים מסורתיים שאינם מחדשים דבר משל עצמם, המעבירים לדור הבא מסורת קדומה. מאידך, אם ילך הדור הבא גם הוא בדרך החידוש, ויבחר, כמו המורה החדשן, גם כן לחדש ולהתחדש, לנטוש את חידושי המורה וליצור מרחב חדש משלו – קשה יהיה להגדיר את הדור הזה כתלמידו של רבו החדשן, שהרי תלמידים אלו נטשו את תורת רבם וחידשו להם תורה משלהם.

כך היא דרכו של חדשן – אוי לו אם יחדשו תלמידיו, אוי לו אם לא יחדשו תלמידיו. לא ניתן להעלות על הדעת כלל "מסורת של חדשנות". המסורת והחדשנות שני יסודות סותרים במהותם הם. הרצון ליצור דבר מה, יבוא תמיד על חשבון שימור המסורת העתיקה. "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", אך גם אי אפשר לבית מדרש שכולו חידוש.

מי המעיין מתחדשים בכל יום ולכן זכים וטהורים הם, אך הם זורמים בשצף ולא ניתן לשתות וליהנות מהם. מי הבור אגורים וזמינים, אך סכנת ההתעפשות וההתייבשות מרחפת עליהם בכל עת. הבחירה בין "בור סוד" ל"מעין מתגבר" קשה להכרעה. המציאות השלמה היא של מעין מתגבר שלידו כרוי בור סוד – שתי תכונות אלו אינן יכולות זו בלא זו. החברה שתכריע בין שתיהן תמות בצמא – או כי לא תוכל לשאוב מן המעיין או כי מימיה יעמדו ויסריחו (מבט בעולם שסביבנו יפגיש אותנו בנקל עם אלו וגם עם אלו…).

קצרה היריעה מלנסות להכריע במחלוקת שבין מסורת לחידוש. ועם זאת, מדי פעם אני מציג לתלמידיי את הדילמה הזו ומציין בחיוך כי ייתכן שבקבוצת יבנה נמצא הפתרון הראוי לקונפליקט שבין הרצון ליצור לבין הרצון לשמר – בקבוצת יבנה מייצרים שימורים…

(מטות מסעי תשפ"ג)