האם אפשר לכנות את מעשי אצ"ל ולח"י כמעשי קנאות?

בתחילת הפרשה מובאים המעשה והגמול.

המעשה – "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".

הגמול – "לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־ בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם".

מהו הקשר בין המעשה ובין הגמול? איך מעשה של קנאות מוביל לשלום? מתי מותר לקנא ומתי לא?

פרשנינו הראשונים והאחרונים התלבטו בשאלות אלה. הרמב"ם פסק שמותר לקנא רק במקרה כמו של זמרי ופנחס, ומוסיף "ודבר זה הלכה למשה מסיני היא" [איסורי ביאה יב].

השו"ע לא הביא כלל הלכה זו. והרמ"א הגיע למסקנה שזו 'הלכה ואין מורין כן'.

הרב קוק עונה על שאלה דומה: מה עניינה של 'ברכת המינים', העוסקת בשנאה, לתפילה שכל כולה בקשות?

"הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבוא דווקא מלב שכולו טהור וקודש לה', שטבע השנאה אין בלבבו כלל… והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד בנפול אויבך אל תשמח, והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי" ['עולת ראיה', רעח].

כלומר, רק אדם שכוונותיו ממש טהורות רשאי לעשות מעשה קנאות ובמידה המצומצמת ביותר, רק כאשר ברור שמעשה הקנאות יסייע בסיום שפיכות הדמים ולא להפך. לפי זה ברור מדוע נתברך פנחס בברית שלום – כי בזכות כוונתו הטהורה הושג השלום בעם ישראל.

האם אפשר לכנות את מעשי אצ"ל ולח"י כמעשי קנאות?

אנשי ההגנה חשבו שכן. כך קרה ב- 6.11.44 כאשר אנשי לח"י רצחו את הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזה"ת. אף שהמעשה בוצע בידי שני אנשי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שראו בו את האשם בגירוש האונייה 'סטרומה' ומעפילים אחרים, הרי שהמעשה נתן דחיפה מכרעת לצעד דרמטי דווקא נגד אצ"ל בפעולה שמכונה ה"סזון" = עונת הצייד. בלשון ההגנה היא נקראה 'פעולה למניעת טרור'.

במצוות הנהגת הסוכנות היהודית, הציג ארגון ההגנה לאצ"ל ולח"י אולטימטום: להודיע על הפסקת הפעולות וָלֹא ייאסרו אנשיהם ויוסגרו לידי הבריטים.

נימוקי ההחלטה: הרצח עלול להפוך את צ'רצ'יל מתומך נלהב במדינה יהודית לכזה שינקוט צעדים קיצוניים נגד היישוב היהודי. הוא עצמו אף אמר זאת בעקבות הרצח. בנוסף, הנהגת הסוכנות היהודית חששה לאבד את אהדת העולם במאבק הציונות להקמת המדינה.

אנשי ההגנה- סנה וגולומב דרשו מאצ"ל בפגישה עם בגין ולנקין להפסיק את פעולות הארגון, אך ראשי אצ"ל סירבו. הם סברו כי הכרזה מעין זו עלולה לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוניהם כנגד השלטון הבריטי, על כך שאין לו זכות מוסרית לשלוט בארץ ולפעול נגד הציונות.

לח"י, לעומת זאת, הודיע כי הוא נענה לאולטימטום. אנשיו נפגשו עם ראשי ההגנה והודיעו להם כי ישיבו מלחמה אם יותקפו, אך בה בעת היו מוכנים להודיע על 'הפוגה' במאבקם.

בכרוז שפרסמה הסוכנות היהודית נכתב בין היתר: "הסוכנות מציעה בזה שכל האנשים המכירים את מי שהוא מהטרוריסטים, עליהם להודיע תיכף ומיד למשטרה בעל-פה, בכתב או בטלפון ולקיים בזה את המצווה: 'ובערת הרע מקרבך'".

251 אנשי אצ"ל נתפסו בידי אנשי ההגנה והפלמ"ח והוסגרו לידי הבריטים. הם גורשו למחנות מעצר באפריקה הרחוקה.

למרות זאת, ניתנה פקודה מפורשת של אצ"ל: "הם איימו שיתחילו בפועל להילחם בנו ויעשו בכל האמצעים למען הפסקת מלחמתנו. בקשר לכך עלול להיווצר מצב רציני, שאם לא נדע לנהוג בו בתבונה וזהירות, ניסחב לתוך מלחמת אחים. לפיכך הוחלט להוציא פקודה חמורה לכל אנשינו, שלא להגיב על שום מעשה פרובוקטיבי מצד השמאל…" [הציטוטים אצל יהודה לפידות "הסיזון – ציד אחים"].

לימים כתב על כך בגין: "גם בימי הרדיפות הנוראות, קראנו לנוער שלנו לא לשנוא, אלא לזכור, כי עוד נעמוד בחזית אחת עם אחינו המוטעים נגד אויב משותף…" ['המרד ע' 190]. זוהי מידת הלב הטהור עליה כתב הרב קוק, שהיא תנאי למניעת מלחמת אחים ולשלום.

Yaakovspok1@gmail.com

(פנחס תשפ"ג)