אולי הגזמנו עם התשובה?

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול

 

ראש חודש אלול הוא תחילת שנת הלימודים בישיבות, במכינות ובמדרשות. ראוי היה שהוא יהיה יום תחילת שנת הלימודים בכל מערכת החינוך בישראל, כדי לאפשר לתלמידים להגיע לימים הנוראים ולחגי תשרי אחרי לימוד הגון והכנה ראויה.

הימים של חודש אלול, במוסדות התורניים לכל הפחות, הם ימים בהם ניתן דגש מיוחד על ענייני התשובה. השופר, הסליחות, ה"לדוד ה'" בוקר וערב, מזכירים לנו את אחד הרעיונות היהודיים החדשניים, המבריקים והיסודיים ביותר. הרעיון שאפשר וצריך לתקן, שניתן לשנות ולהשתנות, שבמקום להביט לעבר עדיף להביט לעתיד, שאת העונש והפורענות יכולות להחליף סליחה ומחילה.

למרות שאני מרבה לדבר עם תלמידיי, במיוחד בימים הללו, על עקרונות התשובה המופלאים, בשנים האחרונות יש לי תחושה שלרעיון ה"תשובה" קרה דבר דומה למה שקרה לעוד כמה רעיונות יהודיים מהפכניים, שהפכו לעיוות גדול כשהעולם המודרני לקח אותם לקצה. במילים פשוטות, אני חושש שקצת הגזמנו עם התשובה.

הכלל העתיק, הידוע לכל שחקן שחמט או דמקה, לפיו "נגעת – נסעת", הולך ונעלם מהעולם, וליתר דיוק יש דרישה הולכת וגוברת למחוק את תג המחיר על כל החלטה, כך שגם אם החלטתי לשנות את דעתי באמצע הדרך, השינוי הזה לא יעלה לי כלום. הרעיון שלמעשים יש השלכות, מחירים או תוצאות נדרס תחת גלגלי רעיון התשובה.

כראש מכינה אני פוגש את הדבר הזה לא מעט בקרב תלמידי י"ב שמחפשים מסלול לשנת ה-י"ג. לא מעט מהמורים וההורים שלהם אומרים להם משהו בסגנון "תתחיל, ואם לא תהיה מרוצה, תפרוש".

מכמה חבר'ה שנרשמו לישיבות ומדרשות שמעתי בשבועות האחרונים שהם מתחילים במוסד מסוים אבל בהחלט ייתכן שיעברו בהמשך למקום אחר.

משנה לשנה זה הופך כמעט לנוהל – בחורים נרשמים למוסד, אבל עוד לא ממש מחליטים. "מקסימום נחליף בהמשך", הם אומרים לעצמם.

אני שומע קולות דומים מחבר'ה צעירים בהרשמה ללימודים אקדמיים, בחיפוש עבודה ואפילו במערכות יחסים. הידיעה ש"תמיד אפשר לשנות" והדרישה לצמצם לאפס את המחיר של השינוי הזה, לא מאפשרת שום עוגן של מחויבות או נאמנות. נכון שלפעמים יש טעויות וטוב שאפשר לתקן, אבל עדיין מהדהדים בי דברי המ"פ שלי בטירונות שאמר בפשטות לחייל שסרח וביקש מחילה – "על טעויות משלמים". לפעמים נראה לי שהמשפט הזה נעשה כמעט לא לגיטימי בשנים האחרונות.

כששחקן עומד על קו העונשין ויודע שזו הזריקה היחידה שיש לו, הוא מתייחס לזה אחרת משחקן שיודע שתמיד יש לו עוד הזדמנות.

כשחייל מסתער ויודע שזו המחסנית האחרונה או הכדור האחרון, הוא מכלכל את צעדיו אחרת לחלוטין ומכוון ומדייק את מהלכיו.

חלק ניכר מההחלטות שלנו בחיים הן החלטות של כדור בודד במחסנית, ולא מערך דמיוני שבו עומדת לרשותנו תחמושת בלתי מוגבלת.

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול. תשובה היא רעיון גדול ויסודי וחשוב ומהפכני, ואי אפשר לתאר את העולם היהודי בלעדיו. אבל כדאי לזכור שהרעיון הזה לא עומד שם לבד. לצד הרעיון של תשובה עומד תמיד הרעיון של ברית. מוחלטת ובלתי חוזרת. כזו ש"כורתים" בצעד כואב ובלתי חוזר. תשובה ללא ברית, היא תשובה ריקה ממשמעות. לבנות עולם שמבוסס על תשובה בלי שלצדו עומד רעיון הברית, זה לרוקן אותו מתוכן וממשמעות. זו לא חצי מהדרך, זו כל הדרך בכיוון ההפוך.

(כי תבוא תשפ"ג)