הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")11:14 pmאין תגובות
הרב אילעאי עופרן. באדיבות המצולם
זה הכלל – אם מאד נוח לך, הרי שמישהו מאחיך ואחיותיך מרגיש רמוס ומודר. אי הנוחות הנסבל, הוא סימן ההיכר הנאמן ביותר של האחווה
בשבועות האחרונים קיבלתי מספר פניות מבוגרים של מכינתנו, חלקם חיילים, חלקם כבר אחרי צבא, שביקשו לשמוע מילים מכוונות בתוך המבוכה החמורה של הימים הקשים הללו. את המכתב המצורף שלחתי להם עם הזמנה להתקשר, לכתוב, לדון ולהתווכח.
תלמידים-חברים יקרים ואהובים,
בעת האחרונה אני דואג כפי שלא דאגתי מעולם. המציאות אליה צועדת מדינת ישראל בצעדי ענק, היא בעיניי סכנה עצומה לעתיד העם היושב בציון. לנגד עינינו מתחוללים תהליכים מסוכנים ומרה עלולה להיות אחריתם. אני יודע שהדברים פוגשים כל אחד מכם במקום אחר – חלקכם עמוק בשירות הצבאי, חלקכם בחיי האזרחות. יש מכם שבונים את משפחותיהם ויש שעוד חזון למועד. באשר אתם, אני מקווה שאתם בטוב ושה' מאיר לכם פניו. בחרתי להעלות את הדברים על הכתב אחרי פנייה של כמה בוגרים ומתוך דאגה גדולה ותפילה לימים טובים ומבורכים לכל ישראל ולכל בריותיו של הקב"ה.
שלוש דאגות מדירות שינה מעיניי –
ראשונה וחמורה מכולן היא הדאגה מכוחה ההולך וגדל של המערכת השלטונית. משום שכוח מוביל לשחיתות, וכוח חסר רסן ומגבלות, הוא מפתח לשחיתות בלתי מוגבלת. סיפורי המקרא מלמדים כי גם מלכים טובים וישרי דרך, כשאול, דוד ושלמה, עלולים להיגרר לחטאים חמורים ונוראים, כשאין מערכת המגבילה את הכוח השלטוני. אני מבועת מהמחשבה שלידיהם של פוליטיקאים (כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות) יימסר עוד כוח נוסף על הכוח האדיר שכבר מופקד בידיהם, ומתפלל שלא נגיע לכך.
בצד זה, מדאיג אותי מאד חוסר האמון העמוק שיש לאזרחים רבים בישראל במערכת המשפט שלנו, עד כדי פקפוק בתוקף החלטותיה, מתוך מחשבה שהן מוטות פוליטית, נטולות מנדט, ושהיא מקפחת ומפלה לרעה ציבור רחב בישראל. ברור לי שתפיסה זו היא הדלק הבוער במנועי המהפכה במערכת המשפט, ואף שאיני שותף לתחושות ולמחשבות הללו, אני סבור כי מציאות שבה חלק גדול כל כך מהחברה הישראלית רואה את הדברים באופן הזה וחש ניכור כלפי מערכת המשפט הישראלית ואינו נותן בה אמון, הוא סכנה חמורה לחברה הישראלית.
השילוב בין שתי הדאגות הללו יוצר מציאות בלתי נסבלת – הדרך לאזן את כוחו המשחית של השלטון בדמוקרטיה הוא על ידי מערכת המשפט, אך מערכת משפט שאינה זוכה ואינה ראויה לאמון הציבור, אינה יכולה למלא את תפקידה ולאזן את כוחו של השלטון. קונפליקט בלתי פתיר על נושאים כה עקרוניים מוביל כמעט בוודאות לעימות תקיף, חריף ואלים. מילותיו של הנביא יחזקאל אודות "חרב איש באחיו", הופכות לתיאור אפשרי של מציאות חיינו. תרחיש הביעותים של "מלחמת אחים", נעשה אפשרות העומדת על הפרק.
מדי פעם נשמעות במחננו קריאות נבובות ל"אחדות" עמומה. אף שלכאורה אחדות היא מסר מוסכם ופשוט, איני ממהר להצטרף לקריאות אלו, זאת משום שלא ברור באיזה מתווה תתקיים אותה אחדות. כמקובל במקרים מעין אלו, כל הצדדים בדיון קוראים אלו לאלו להתאחד עמהם, ובלבד שהאחר יצטרף למחנה שלי ולא חלילה להיפך.
דומני שלא אחדות דרושה לנו כעת, כי אם אחווה. משום שגם כשאין אנו מאוחדים, וגם כאשר מתגלעות בתוכנו מחלוקות כה קשות, עדיין אחים ואחיות אנחנו. שניים ממאפייניו של קשר האחווה, נוגעים למצבנו במיוחד – הוא אינו בחירי ואינו היררכי. אנו יכולים לבחור את חברינו, שכנינו, ושותפינו אך איננו יכולים לבחור את אחינו. גם אם חלילה נבחר לנתק קשר עם מי מהם, עדיין ניוותר אחים. זאת ועוד, בין האחים מתנהלת מערכת יחסית הדדית ושוויונית – אם אני אחיך, הרי שאתה בהכרח אחי, אך יחסי האחווה, בניגוד לרוב קשרי המשפחה האחרים, אינם כרוכים במעמדות ברורים או בשליטה של אלו באלו. המפתח לאחווה הדרושה לנו כיום, כרוך בהכרה שלא נוכל להיפרד איש מאחיו ואישה מאחותה, אך גם לא נוכל לרדות ולשלוט אלו באלו.
בנוהג שבעולם, כפי שלימדונו חז"ל, כששניים אוחזין בטלית וכל צד טוען "כולה שלי", הפתרון היחיד שאינו כרוך באלימות או בעוול הוא "יחלוקו". אך אם איננו רוצים לחלק את המדינה חלילה ל"שתי מדינות לעם אחד", אין לנו אלא לדבוק באחווה, המציעה פתרון מיוחד לסוגיה – שהרי שני אחים אוחזים באותה האם, ושניהם טוענים "כולה שלי", ובאורח פלא היא אכן אמו של כל אחד מהאחים, ואין העובדה שיש לה בנים ובנות נוספים, גורעת מזיקתה ומאהבתה לכל אחד מהם. אם דומה מדינתנו לטלית או לחפץ האחוזים בידי שני בעלי דין, אין לנו ברירה אלא לחלק אותה בינינו. אך אם דומה היא לאם אהובה על בניה, אין באחיזתו של האחד גורעת כמלא הנימה מאחיזתו של אחיו.
כשאח נאבק באחיו, הוא לא "נכנס באמ-אמא שלו" וגם לא "באבי אביו", שכן כל מהות האחווה היא שיש לשני הצדדים את אותם ההורים. במלחמת אחים אין מנצחים, משום שגם את ניצחתי ניצחון מוחץ, הרי שאחי הובס. ויום מפלתו של אחי, הוא בהכרח יום אבל גם עבורי. כשחיים בתודעה של אחווה, ברור לכולם כי יש להגן על הבית המשותף. הבית הוא המקום שבו אדם אינו מתחמק מהאחריות לשטיפת הכלים או לזריקת האשפה, ומרמור על חלוקת הנטל גם הוא חלק מהותי מחוויית האחוה. מחשבות על סרבנות סותרות במהותן את רגשי האחווה והאחריות הכרוכה בה. סרבנות היא כלי קיצוני השמור לפקודות בלתי חוקיות בעליל בלבד, ואסור שתהיה מטבע שחוק בסחר הפוליטי.
בעוד ימים ספורים נסב יחד לשולחן ליל הסדר – מה שיחבר את רובנו סביב השולחן הוא לא האידיאולוגיה המשותפת ולא ההסכמות הרחבות, אלא דווקא קשרי האחווה. "הפסח אינו נאכל אלא בחבורה" קובעים חז"ל, ויהודים בכל הדורות נהגו לחגוג את הפסח עם משפחותיהם הרחבות, על הגיוון, המחלוקות והפערים שבהן. סודו של ליל סדר משפחתי מוצלח הוא לא הניסיון חסר התועלת "שכולם ירגישו בנוח", שהרי רווחתו של האחד תבוא תמיד במידה מסוימת על חשבון מישהו אחר – אם הילדים הקטנים מאושרים, בני הנוער משתעממים, אם הזקנים מקבלים במה נרחבת, הצעירים לא פעם מרגישים דחויים. אם מדגישים את הצד ההלכתי, אלו שמתחברים יותר לסיפורים ולשירים לא מוצאים את מקומם. אם לא מדקדקים בכל ההלכות הרבות כראוי, סבורים חלק מבני המשפחה שאין זה "כהלכתו". לא ייתכן פתרון לשביעות רצון כולם, אך כשאוחזים בערך האחווה, ברור לכולם שנמשיך לחגוג את הסדר יחד ואין ברירה אלא למצוא את האופן בו כולם מרגישים מעט לא בנוח, כך שאי הנוחות מתחלקת בין כלל האחים. זה הכלל – אם מאד נוח לך, הרי שמישהו מאחיך ואחיותיך מרגיש רמוס ומודר. אי הנוחות הנסבל, הוא סימן ההיכר הנאמן ביותר של האחווה.
אני מתפלל שנמצא יחד את האופן הזה – שכוחו של השלטון יישאר מווסת ומוגבל ובד בבד יתבצעו התיקונים הדרושים כדי להשיב את אמון הציבור הרחב במערכת המשפט. רק אם שני התנאים הללו ימולאו במקביל, נינצל ממאבק אלים וכואב. לא הכל יוסכם, וודאי שלא נצליח להגיע לאחדות, אך כמו בשולחן הסדר, כשיימצא האופן שבו כולנו נחוש מידה מסוימת של אי נחת, או אז נדע שאנשים אחים אנחנו.
הקנאה, האפליה והשנאה שבין האחים ליוסף הורידה אותנו למצרים. האחווה, השותפות והקרבה שבין משה לאהרון, הוציאה אותנו מגלות לגאולה. בפרוש חג הפסח, בידינו לבחור איזה מקשרי האחווה הללו ישמש לנו למודל.