אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בואו נודה על האמת: אחד מהדברים שהופכים את החופש הגדול למאתגר כל כך הוא החדירה האישית של הילדים למרחב שלנו, ההורים, כמו שאמר לי אבא אחד: "אני מתחיל את העבודה בעשר בבוקר ויש תוכנית שאני אוהב לראות בתשע. אבל מה, הילד שלי, שאני כל הזמן מעיר לו שיצפה פחות בטלוויזיה, נמצא בבית בחופש הגדול, ועלול לראות איך שאבא שלו, רואה על הבוקר תוכנית טלוויזיה. אני שואל את עצמי – מה לעשות? האם להמשיך במנהג שלי או לחרוג ממנו כי זה לא שייך שהילד יראה אותי? מבאס. בשביל הילד זה חופש, בשבילי זו סדנה מתמשכת לדוגמא אישית".
מעבר לכך, יש את עניין התפילה בבוקר: מה אנחנו, ההורים צריכים לעשות? ללחוץ על הילדים ללכת לתפילה? 'להרים ידיים' מתוך הכרה והבנה שבכוח זה לא ממש ילך? והאם באמת יש מישהו מההורים שמשתעשע ברעיון שגם אם הוא בעצמו לא ילך לתפילה, הילד שלו בכל זאת ימשיך ללכת?
פעם אמר לי הורה שהזמן היחיד בשנה שבו הוא הולך לכל התפילות זה החופש הגדול, כשהילדים בבית. "כשאני עם עצמי, אני לא תמיד מקפיד…", הוא אמר. "אבל עם הילדים אין מצב שאני לא הולך. הספיקה לי הפעם ההיא שהבן שלי ענה לי, כששאלתי אותו אם הוא היה כבר בתפילה, 'ומה איתך? למה אתה לא הולך?'".
העניין הוא שלא תמיד הילדים שלנו רוצים ללכת לתפילה. מה לעשות, יש דברים שמושכים אותם יותר מאשר 'להיתקע' עם חבורת מבוגרים שמתפללת ואומרת טקסטים שחלקם לא מובנים להם כי אף פעם אף אחד לא באמת ישב והסביר להם אותם.
אז מה נעשה? נוותר? כי אם חושבים על זה, מה באמת הסיכוי שהם ירצו מיוזמתם להתפלל? זו תחרות קשה עם סך הריגושים שכן מושך אותם: לא צריך לשכנע ילדים לעלות על מתקן 'בלאק ממבה' האימתני ב'לונה פארק'. אבל תפילה זה לא 'בלאק ממבה' או פיצוצים וזיקוקי דינור. תפילה זה יותר אש קטנה על נר שצריך לדלוק ולדלוק ולדלוק ושתהיה לו גם בחינה של חידוש.
ונזכרתי באבא שאחרי שסיים לדבר על הציונים של הילד שלו הוא שאל אותי אם יש לי עוד דקה. הוא הנמיך את הקול: "אני לא יודע מה לעשות בקשר לתפילה של הילד שלי. אנחנו לא מפסיקים לריב איתו על זה. הילד שלנו בכיתה ו'. עוד שנה בר מצווה, וכמעט שהוא לא מגיע לתפילה של שבת בבוקר. תפילת שחרית – בכלל אין על מה לדבר. בכל פעם שאני מעיר אותו הוא כועס עליי".
"טוב", עניתי לו: "לקום לתפילה במניין זה קשה גם לאנשים מבוגרים שמעדיפים לתפוס עוד קצת שעות שינה". "נכון", אמר לי, "אבל זה בכל זאת עצוב לי. אבא שלי קם לכל התפילות במניין. אני משתדל… לא תמיד. והבן שלי כמעט ולא קם. יש לך איך לעזור לי?". "האמת", עניתי: "שאני לא רב ולא קרוב לרב ואין לי נוסחאות קסם. אבל אם אחשוב על משהו אני כמובן אעדכן אותך".
ואז, ב'שטיבלך' של קטמון בבוקר בחופש הגדול, הבחנתי יום אחרי יום באדם מבוגר שמגיע עם הילד שלו. הסתכלתי על הילד, שנראה בכיתה ה'. הוא לא נראה סובל. לא תמיד עם סידור, לפעמים קורא באיזה ספר תורני שדיבר אליו, אבל הוא קם במקומות הנכונים והתפלל שמע ישראל, שמונה עשרה וקדושה עם כולם ואפילו עלה לדוכן עם אביו הכהן.
הייתי חייב לדבר עם אבא שלו. שאלתי: "מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לגרום לילד שלך לקום לתפילה?". "האמת שתקופה ממושכת לא הצלחתי", ענה לי. "מי רוצה לקום בבוקר? חשבתי על זה שרק אם אצליח להפוך את חווית התפילה לנעימה ומושכת עבורו הוא ירצה לבוא איתי, אז הבטחתי לו שאחרי כל שלוש תפילות שהוא מצטרף אליי אנחנו הולכים לאכול ביחד משהו טעים בבית קפה: אתה יודע, לא ארוחת שחיתות אבל גם מילקשייק, שוקו או סתם קרואסון, לא משהו יקר. רק אני והוא. ולמי שרוצה לחסוך בכסף… גם סתם זמן איכות עם אבא זה סבבה לגמרי".
"וזה מצליח לך?" שאלתי אותו. "אם זה מצליח לי?", ענה לי, "אתמול לא הצלחתי להתעורר והילד שלי העיר אותי לתפילה. הוא כבר התאהב במתכונת הזו של התפילה שמובילה לזמן איכות עם אבא שלו. אחרי שהוא יגיע כמה פעמים אני מתכוון להרחיב את הטווח של הבית קפה. ככה רוכשים הרגל". "חשבת על זה לבד?" שאלתי אותו. "ככה אבא שלי עשה איתי", ענה לי.
לחבר זמן איכות כיפי עם אבא לתפילה. כמה גאוני. כמה פשוט – ככה נכון.
(מטות מסעי תשפ"ג)
