אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בעוד שחלקנו עסוקים בדפדוף מבצעים לטיולי וויקנד מאורגנים לחו"ל והראש שלנו כבר נמצא עמוק ברומא ובפריז, יש ילדים וילדות שמבחינתם עכשיו הסיוט הגדול שלהם רק התחיל – 'החופש הגדול'.
כשהילדים שלכם מסתגרים עם חברים, מוצפים בהודעות וואטאספ ויש להם המון הזמנות לכל מיני פעילויות ואירועים, מסיבות וימי הולדת- הילדים השקופים של החופש הגדול מחכים לשמוע דפיקה על הדלת או איזו התראה על הודעה נכנסת של הודעת וואטסאפ קבוצתית, אבל במנהרת ההמתנה שלהם אין אור בסוף או קצה של תקווה. כלום.
את המכתב הכואב הבא קיבלתי השבוע מקוראת בשם נעמה דהן מפסגת זאב והוא שפך לי אור על העולם של הילדים ובני הנוער שזקוקים לאכפתיות שלנו דווקא בחופש. ואם רק ההורים היו מוצאים לנכון להקריא אותו לילדים שלהם ולשתף אותם במציאות שלצערנו שייכת לאלפי תלמידים שמסיימים את שנת הלימודים ומשום מה לא צוהלים לקראת החופש – עשיתי את שלי.
"שלום אבינועם. אנחנו לא מכירים ואני לא יודעת כמה הורים יקראו אותי, אבל מבחינתי אני עושה את ההשתדלות שלי ומקווה לטוב.
כשהבת שלי שלומדת בכיתה ה' הבינה שהחופש הגדול שוב פעם הולך להגיע- המצב שלה הלך והחמיר: ירידה חדה בתאבון, חוסר רצון ללכת לבית הספר והסתגרות ממושכת בחדר תוך רצון להימנע ככל שניתן מקרבת החברות שלה.
הכול התחיל בחופש שעבר, שבעלי ואני לא פיללנו שהתוצאות שלו יהיו כמו שהיו: למרות שהיא ממש ניסתה והשתדלה, אף חברה חוץ מחברה אחת לא באה לבקר אותה בבית שלה, ויותר מזה:
אף אחת לא הזמינה אותה או את החברה שלה לאירוע או למסיבת יום הולדת שהייתה להן.
כמו פטריות אחרי הגשם נפתחו קבוצות וואטסאפ של חבורות של בנות, אחת אחרי השנייה, והבת שלי וחברתה הקרובה לא הוזמנו או צורפו לאף אחת מהן. חשבתי לפנות להורים אבל מהשיח הקבוצתי של הקבוצה שהייתי חברה בה, הבנתי שפנייה כזו סתם תטריד:
כולם כבר נמצאים על המטוס לחו"ל או נופשים בצפון, למי בכלל יש עכשיו זמן בחופש להתעסק עם בעיות חברתיות? כולם עייפים מהשנה… יאללה, אמא מודאגת, תשחררי ותמצאי פתרונות לבת שלך והאמא של החברה השנייה תדאג לה.
כשניסינו אני והאמא השנייה לפנות לצוות החינוכי, היה ניסיון לעזור, אבל בגדול קיבלנו את התשובה שיש גבול לכמה הצוות יכול להתערב ולעזור ושמה שקורה בחופש הגדול כבר לא כל כך בתחום האחריות של בית הספר.
אחרי השבוע הראשון, כשהייתי עם הבת שלי וחברה שלה בקניון מלחה, פתאום הן הבחינו בחבורה של בנות מבית הספר שלהן שהולכות ביחד. כשהחבורה הבחינה בהן מרחוק – הבנות האלה עברו לצד השני. ואז, הבת שלי כבר לא יכלה יותר ופרצה בבכי מר באמצע הקניון וביקשה לחזור הביתה בהקדם מבלי שבכלל הצלחנו להוציא לפועל את התוכנית שלנו. פשוט עבר לה. נמאס לה מכל המצב הזה.
באוטו, עם עיניים אדומות היא אמרה לי: "אמא, שתדעי שאני כל כך שונאת את החופש הגדול! אני פשוט לא מסוגלת לחיות איתו. שייגמר כבר!". חברתה הייתה ספוגה בעלבון ורק הנהנה עם הראש.
אתה מבין? בזמן שכל עם ישראל מבלה ונהנה אני ובעלי היינו עסוקים בלאסוף את השברים.
אני מקווה שעכשיו מובן לך מדוע בעלי ואני כל כך חששנו מהחופש הנוכחי, רק לא לקחנו בחשבון משהו אחד: המחנכת החדשה שהצטרפה לצוות החינוכי בתחילת שנה. יומיים לפני החופש היא שלחה וואטסאפ לכל ההורים: "אני רק רוצה לוודא שהילד שלכם מסודר בחופש ויש לו חברים". ואני פתחתי בפניה הכול. בלי לבזבז יותר מידי זמן היא דיברה עם ועד הכיתה שלנו וכבר אתמול, מהיום הראשון של החופש, דפקו בדלת של הבית שלנו שלוש חברות חדשות שלא ראיתי בחיים.
לאחר מכן, ביחד עם הבת שלי הן הלכו גם לבית של החברה שלה, פתחו קבוצת וואטסאפ (הבת שלי הראתה לי בגאווה) וזה ממש נראה הרבה יותר מעודד מבחינתנו כאשר הבת שלי וחברה שלה כבר קיבלו הזמנה למסיבת יום הולדת שתהיה עוד שבוע.
אני ובעלי באמת אופטימיים ואני ממש מקווה שהחופש הזה יהיה נקודת ציון ותיקון עבור הבת שלי, אני מקווה שההורים והמחנכים יבינו כמה כוח יש בידיים שלהם ואיך הם יכולים בעזרת אכפתיות לדאוג לכך שהחופש הזה לא נשאיר ילדים מאחור.
כי זה שלילדה שלכם יש חברות והיא מסודרת בחופש, זה לא מספיק…
תחשבו על האחר. על הילדות שאין להם. על זה שממש עכשיו יש ילדות שבוכות ומבחינתן החופש הוא סיוט מתמשך שרק ממשיך את הגיהינום החברתי שהן עברו במשך השנה.
הלוואי שכמה שיותר הורים ואנשי חינוך יקראו את זה.
שיהיה לנו חופש נעים, נעמה דהן, פסגת זאב. ירושלים".
(פנחס תשפ"ג)
