אבינעם הרש (מחנך)
השבוע קפצתי לבקר את תלמידיי כיתתי בגבעת שמואל במשחק הכדורסל שהיה להם במסגרת הליגה. מצאתי את הצפייה בתלמידים שלי מרתקת מתמיד:
כולם, ללא יוצא מן הכלל, הפגינו בגרות מרשימה, סרו להוראות המאמן שלהם ובאופן כללי נראו הרבה יותר בוגרים מכפי גילם. ממש כמו שחקני קבוצה בוגרת.
נזכרתי בפעם האחרונה שביקרתי תלמידים אחרים שלי מירושלים שגם שיחקו בקבוצת כדורסל (עברו מאז 8 שנים ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם את הסיפור), אז שמתי לב לדבר מעניין: מבין חבורה של תלמידים בכיתה שעשתה כמעט הכול ביחד: החל ממעקב צמוד אחר הפועל ירושלים ועד הליכה משותפת לסניף, אחד מהתלמידים לא השתתף בקבוצת הכדורסל.
וכך, בכל פעם כשדיברו בהתלהבות בכיתה על משחק שהיה להם אתמול בליגת הילדים ואיך שהם ניצחו, שמתי לב איך שהתלמיד הזה מגלה חוסר נוחות, משתבלל ומתכנס לתוך עצמו ומעדיף לעבור לנושא אחר.
פעם שאלתי אותו בפני כולם: "תגיד, למה אתה לא נמצא כמו כולם בקבוצת כדורסל של הילדים? ביקרתי אתמול וראיתי את החברים שלך באימון חוץ ממך, מה קרה?"
הוא ענה לי בפשטות: "כי ההורים שלי לא יכולים". קפאתי. יכול להיות שמבלי משים דרכתי כאן על חתיכת יבלת והבכתי אותו בפני כל הכיתה?
בהפסקה ביקשתי ממנו לגשת אליי והתנצלתי. לאחר מכן ניסיתי בעדינות לגשש שוב מה העניין, והוא אמר: "הם אמרו לי שזה יקר להם מידי". ככה, בפשטות. הלב כאב לי. הנה מקרה מצער של תלמיד מבית נורמטיבי לגמרי שיש לו מה לאכול וגם חיצונית נראה שלא חסר לו כלום ובכל זאת מסתבר שההורים שלו לא מסוגלים לעמוד ברף הגבוה של כלל התלמידים ולרשום את הילד שלהם לחוג כדורסל. הוא אמר לי שהם שבעה אחים בבית וההוצאות גדולות מידי.
שום דבר מכל מה שקרה כאן עד עכשיו לא הכין אותי לשיחה שקיבלתי בערב מאמא של אחד מהתלמידים שלי מירושלים שאמרה לי בטלפון שהיום הילד שלה חזר לבית ואמר לה שהוא שמע בכיתה שהחבר שלו ענה למחנך שהוא לא נמצא בקבוצת הכדורסל בגלל שההורים שלו לא יכולים לרשום אותו. ואז הילד שלה שאל אותה ואת אבא שלו אם יש באפשרותם לעשות משהו בעניין. אמא שלו אמרה לי שהיא התייעצה עם בעלה והיא החליטה לפנות עצמאית לשאר ההורים תוך כדי שמירה על דיסקרטיות ושאלה אותם אם הם מוכנים להעלות בכמה שקלים את עלות האימון בשביל לסבסד את האימון של הילד שלא נרשם לאימון.
לאחר שבוע, באימון הבא, ניגש אליי בהפסקה התלמיד הזה שלי שלא יכול היה ללכת לאימון ואמר לי בהתלהבות: "המורה, היום אתה גם תגיע לאימון שלנו? אני משתתף בו!"
*
שמעתי על תלמידים שרצו מאוד לנסוע למסע לפולין אך נשארו בארץ בגלל שלהוריהם לא היה מספיק כסף לממן את הטיסה. נתקלתי בבית ספר מוכר בירושלים שכל השכבה השתתפה בשטיפת מכוניות בשביל לנסות ולעזור לכמה מהחברים שלהם שידם לא הייתה משגת בשביל להשיג את כרטיס הטיסה המיוחל.
בכל פעם מחדש שאני נתקל במקרה כזה של סולידריות חברתית ורגישות לזולת אני מתרגש מחדש.
בשעת כתיבת שורות אלו החלו טיפות ראשונות של גשם לדפוק על החלון ואני חשבתי על האבא שהסיע את הילד שלו לבית הספר שחינכתי בו לפני שנים את כיתה ו' והבחין לרגע באחד מהתלמידים מהכיתות הנמוכות שהגיע עם נעליים בלויות, ניגש אליי (הוא לא הכיר אותי קודם רק שיער שאני מחנך בבית הספר הזה) רגע לפני שנכנס למכוניתו ואמר לי בנימה מתנצלת:
"תגיד, הכול בסדר שם בבית עם התלמיד הזה? ראית את הנעליים שלו? אם צריך לעזור במשהו אני כאן".
לבושתי אציין שפספסתי בענק את התלמיד הזה (שלמד בכיתה ב'). הוא לא היה בכיתה שלי ומעולם לא ראיתי אותו קודם. רק עכשיו הבחנתי בנעליים הבלויות שלו. והנה הגיע האבא הזה וברגע אחד האיר את עיני ומשך את תשומת ליבי. הוא מיהר לעבודה ובכל זאת היה לו מספיק חשוב להתעכב ולעצור רגע ולברר מולי מה העניין ולהציע את עזרתו. זה רגע מכונן שניחרת בזיכרוני.
אין הרבה רגעים כאלו בחינוך: רגעים של חסד מזוקק והשראה צרופה מצד הורים ותלמידים ערניים שכמו כוכב הצפון או פצצת תאורה מסמנים לנו את הכיוון שאליו אנחנו שואפים להוביל את התלמידים שלנו.
כאמור, הם לא רבים, אבל שאתה כבר נתקל בהם, הם יפיפיים מתמיד ומזכירים לך למה נכנסת למקצוע הזה מלכתחילה.
(וירא תשפ"ב)
