אהבת היתר של יעקב אבינו את יוסף כי בן זקונים הוא לו, והוצאת הדיבה של יוסף על אחיו, גרמו לכך ש: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". חלומותיו שנשאו אופי של השפלה כלפי האחים עוד הוסיפו שמן למדורת השנאה: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (בראשית לז').
מפרשי המקרא מנסים לשפוך אור על היחסים העכורים בין יוסף לאחיו:
רש"ר הירש : "לא יכלו לדבר אתו לשלום, באופן המביא לידי שלום, או: לא יכלו לשאת את דברו לשלום, לא יכלו לסבול, כאשר דיבר אתם בידידות. במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום; במקום שיש מתיחות – שם מקפידים על הכל, ודורשים לגנאי דווקא גינוני ידידות".
מלבי"ם : "רצה לומר מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום וריצוי כמו שנאמר 'מענה רך ישיב חמה', אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכל שכן ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו".
האחים לא רצו להתמודד עם יוסף על הוצאת הדיבה שלו עליהם ועל משמעות חלומותיו: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". במקום לדבר אתו הם המשיכו לשנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. חוסר הרצון להתמודד אתו על בסיס של תרבות הוויכוח הפתוח, מצביע על קיבעון מחשבתי של האחים – תרבות הברוגז והחרם שמובילה למחשבות של הרג ואובדן.
היה זה יוסף שיצא מהקיבעון המחשבתי. בתרגיל מבריק הוא הגשים את חלומותיו של השתחוות האחים לפניו, מצד אחד, ומצד שני הוא גם אפשר להם לצאת מהקיבעון המחשבתי רווי השנאה ולהתפייס אתו: "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".
הקיבעון המחשבתי של האדם מונע ממנו לראות את הפתרונות הפשוטים, והוא אנטיתזה לחדשנות מחשבתית ויצירתיות בכלל ולחדשנות מדעית-טכנולוגית בפרט, שהרי הם מתבססים על ההנחה שהקיים נכון וראוי.
זה מה שקרה לתיאוריה הגיאוצנטרית של אריסטו שבה כדור הארץ הוא המרכז והשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביבו – קיבעון מחשבתי שנמשך לאורך 2000 שנה, שלאחריו הופיעה היצירתיות בדמות התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס וגלילאו שבה השמש נמצאת במרכז וכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת מסתובבים סביבה.
מקרה דומה של קיבעון מחשבתי אירע לתורתו של גָלֶנוֹס, איש המאה השנייה לספירה. הוא טען שהכבד הוא משאבה המזרימה את הדם ללב לצורך חימומו. תורתו של גָלֶנוֹס נמשכה 1,200 שנה, ורק במאה ה 17 הראה ויליאם הרווי שהלב הוא משאבת הדם.
נשאלת השאלה, מהי תרופת הפלא לקיבעון המחשבתי, וכיצד ניתן לצאת ממנו, ולהיות מסוגל לחשוב בצורה יצירתית בכל פעם מחדש?
התשובה נמצאת בעבודה על תכונות האופי של האדם, כי הן אחראיות על צורת החשיבה שלו, על רמת היצירתיות שלו. אחת מהתכונות שיש להזכיר בהקשר הזה, היא תכונת ההתנצחות וחיפוש הכבוד, שהן הגורם העיקרי לכך שהאדם לא מצליח לראות את נתיב השונה מהנתיב שלו. כאשר אדם מתנהל משיקולי אגו, זה מפריע לו להודות בטעויותיו ולראות מה כן נכון לו לעשות.
תכונות אלה מנעו מאחי יוסף את הפתרונות היצירתיים לסכסוך ביניהם בדרכי שלום. (וישב תשע"ח)
ולא יכלו דברו לשלום
השארת תגובה