פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט) למתבונן מן הצד, נראה המשא ומתן שבין אברהם לבני חת על רכישת קרקע בחברון, כשיח באחד משווקי המזרח התיכון.
אברהם מחווה קידות לבני חת, "עם הארץ" (שבניגוד למשמעותו השלילית בימינו, בתקופת המקרא ובהקשר הפרשה שלפנינו אינו אלא כינוי ניטראלי לבני המקום), משתחווה אליהם, ופונה אליהם בלשון עדינה: "גר ותושב אנכי עמכם… אם יש את נפשכם". קידות, מחוות, השתחוואות, דברי נימוסין. דיבור בגוף שלישי, בלשון נקייה.
לשם מה כל התיאור הארוך הזה? אכן, ידענו: "מעשה אבות – סימן לבנים" הוא. אך אריכות כה גדולה, על שום מה?
פרשני המקרא התחבטו בסוגיה זו. מקצתם הציעו, שהפרשה נועדה להראות את חשיבותה של רכישת פיסת הקרקע הראשונה בארץ ישראל. עד כדי כך, שאברהם אבינו היה מוכן להעביר על מידותיו, להשתחוות ל"עם הארץ", ולשקול לו כסף שהיה הרבה למעלה משוויה האמיתי של מערת המכפלה.
מקצתם, מדגישים את הכרתו של אברהם בהיותו "גר ותושב", שני מונחים שעל פניהם נראים כמונחים סותרים, ולא היא. אברהם אבינו קיבל הבטחה אלוקית שהארץ תהא לו ולזרעו, ולכן הוא "זכאי" לראות עצמו "תושב" בארץ, בעל הבית עליה. אך בה בעת הוא מודע לכך שבעיני העם היושב בארץ זה כבר, הוא רק "גר", זר. מכוח הבנה זו, אין הוא מבקש לרכוש את הארץ בזכות הכוח, אלא בכוח הזכות. מכאן, ההדגשה בפרשה לא רק על עצם המעשה, על התוצאה, אלא על הדרך שבה הוא נעשה.
אברהם אבינו אינו קונה את הקרקע בכוח הכוח, אלא מכוח הדין, באמת וביושר, ואפילו מתוך "לפנים משורת הדין". כך, למשל, פירשו חז"ל, שאותם "ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר", לא היו סתם מטבעות, אלא שבניגוד לעפרון, שאמר הרבה ולא עשה אלא מעט, שקל אברהם אבינו לעפרון "שקלים גדולים שהן קנטרין" (רש"י, כג, טז), היינו שקלים גדולים ומשובחים. והוסיף הרשב"ם: "עובר לסוחר – כסף צרוף ומתקבל בכל מיני סחורה".
לקח זה כוחו יפה גם לדורות. המטרה – תהא חשובה ככל שתהיה, כגון קניין ארץ ישראל והיאחזות בה – אינה מקדשת את כל האמצעים. בוודאי לא כאשר היא עשויה לחלל את השם.
ביטוי חריף לכך ניתן בתשובתו של רבי משה זכות, מחכמי איטליה במאה הי"ח. עניינה, גבאי בית כנסת ששכן במבנה בבעלות פרטית, וביקשו להרחיב את שטח בית הכנסת בניגוד לרצון בעליו החוקיים, יתומות ויתומים. בין השאר, התבססו הגבאים על הדין הזר שנהג באיטליה באותה עת, ולפיו הרחבת כנסייה היא מטרה המקדשת את כל האמצעים, גם במחיר פגיעה בזכות הקניין של היחיד.
ר' משה זכות, ושאר חכמי איטליה שנזקקו לסוגיה, יוצאים כנגד תפיסה זו, וסבורים שגם מטרה נעלה, ככל שתהיה, אינה מצדיקה הפרת חוק ופגיעה בזכות היחיד. בין השאר, עושה ר' יחיאל פינצי שימוש בכלל התלמודי שקובע כי "הציבור אינו גזלן", וכותב: "ואם יאמרו מעלת הממונים [=הגבאים] דיפה כח הקדש מכוח הדיוט, והלכך יוכלו לכוף להאחים הנ"ל [=בעלי הנכס] לדבר מצווה כזו לרומם את בית אלקינו, אין זו מן השם לבנות בית ה' בלא צדק ועליותיו בלא משפט דאין עבירה [=יכולה להפוך להיות] מצוה…".
גם רבי משה זכות יוצא בחריפות נגד הניסיון של הגבאים להשתמש במטרה הנעלה כצידוק להפרת זכויות היחיד, והוא כותב: "פשיטא שכל מה שעשו הממונים הנזכרים נגד האחים הנזכרים, שלא כדין עשו, ואינו אלא עושק וגזל, כדכתיב (מיכה ב,ב): "וחמדו שדות וגזלו, ובתים ונשאו, ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו". וכן גם הם עשו בבית של אחרים כאדם העושה בשלו… ואף-על-גב דיהבי דמי [=שמשלמים הם דמי פיצויים] – מכל מקום חמסני מקרו [=נקראים חמסנים, גזלנים]… ואם בנימוסי העכו"ם ובחוקותיהם יש כוח ואל [=יכולת] לבית תפלתם לקחת קרקע שאינו שלו להרחיב גבולו, לא באלה חלק יעקב. צא ולמד מדוד מלך ישראל שלבנות הבית לה' הוצרך ללכת הוא בעצמו לבקש מאת ארונה היבוסי שימכור לו שדהו כרצונו, דאפילו במתנה לא רצה לקחתו כדי שלא יהיה נראה כאונס…".
מעשה אבות – אברהם אבינו ודוד המלך – ראויים לשמש סימן לבנים. קניין ארץ ישראל הוא מטרה נעלה, מקודשת, אך אין בה כדי להצדיק עשיית מעשים שסותרים את עקרונות הצדק, היושר והמשפט. (חיי שרה תשע"ה)
