האמת והשלום אהבו

גילוי אמת לחולה על מצבו, הינו מרכיב מרכזי ביחסי רופא חולה, אך זו גם שאלה פילוסופית מוסרית שהפכה בשנים האחרונות לדוקטרינה משפטית על חקיקת חוק זכויות החולה. הנוקטים בגישה התועלתנית אשר במהותה הסבת מירב האושר למירב האנשים, ישקלו את התועלת או הנזק אשר ייגרמו לחולה מאמירה או אי אמירה של האמת, כולה או חלקה. גישה אחרת היא גישת כבוד האדם ושמירת האוטונומיה של החולה. לפי גישה זו יש לומר לחולה את האמת מלכתחילה מתוך אמונה באדם כיצור רציונאלי, שעליו לקבל את מירב המידע כדי שיחליט מה טוב ביותר עבורו.
בתחילת הפרשה סיפור ביקורם של שלושת המלאכים באוהל אברהם, במהלכו בישרו לאברהם ושרה כי עתיד להיוולד להם בן. לבשורה מצורפת הערה אובייקטיבית "ואברהם ושרה זקנים…חדל להיות לשרה אורח כנשים". לשמע בשורה זו שרה צוחקת, "ותצחק שרה בקרבה… אחרי בלתי הייתה לי עדנה ואדני זקן". הקב"ה נוזף בשרה על תגובתה באמרו: "למה זה צחקה שרה…האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מד' דבר…"?. שרה מתכחשת לכאורה לעובדות, "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה…". על השינוי בדברי שרה שאמרה "ואדוני זקן", וה' דיווח לאברהם שהיא אמרה "ואני זקנתי" הסביר רש"י: "שינה הכתוב מפני השלום" (רש"י שם י"ג) – קרי, רצה הקב"ה למנוע עלבון כבודו של אברהם מפני אשתו, שאמרה שבעלה זקן מכדי להביא ילדים לעולם, ולכן, הוא שינה את דבריה כאשר העבירם לבעלה, ששרה כביכול לא האמינה בגלל מצבה "ואני זקנתי". דברי רש"י אלו מקורם בדרשת חז"ל "תנא דבי ר' ישמעאל, גדול השלום שאפילו הקב"ה שינה בו…" (בבא מציעא פ"ז ע"א).
במקומות נוספים אבות האומה שינו מפני השלום. בעת שירד אברהם עם אשתו שרה למצרים מבקש אברהם משרה לשקר ולהסוות את העובדה שהם נשואים כדי להציל את עצמו "אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך" (בראשית י"ב י"ג). קל להכריע כשהאמת עומדת אל מול פיקוח נפש, ובודאי שערך החיים יגבר על ערך האמת, "ואם היה דבר של סכנה אין כל דבר העומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא שבת ט' הלכ' כ"ב). מקור אחר ממנו למדו חז"ל כי מותר ולעיתים אף מצווה, לשנות מן האמת נלמד מדברי אחי יוסף אליו לאחר מות יעקב אביהם שאמרו ליוסף: "אביך צוה לפני מותו…כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך" (בראשית נ' ט"ז-י"ז). ודרשו חז"ל "אביך ציווה – יעקב לא ציווה להם אלא הם שינו מפני דרכי שלום" (יבמוות ס"ה ע"ב).
מספר מקורות מהתנ"ך ומההלכה מהווים יסוד לדיון הפוסקים בשאלה האם לומר לחולה את האמת על מצבו או להעלימה ממנו.
יש הסבורים, שאין לגלות כלל לחולה אנוש את מצבו, שלא להעכיר את רוחו ותכבד רפואתו (אגרות משה, חחו"מ ח"ב סי' ע"ג אות ב', וראה מאמרו של הרב י. שפרן, אסיא לעיל, שלדעתו מדבר הגר"מ פינשטיין, רק במצב שהרופא אומר את האמת המרה וחדל לטפל בחולה). יש מי שכתב שבדרך כלל עדיפה השתיקה והעלמת האמת, אלא אם אנו יודעים בוודאות שהדבר לא יזיק לחולה (הרב יצחק זילברשטיין, עמק הלכה – אסיא, תשמ"ו , עמ' 163). ולעומתם יש מי שכתב, שאם החולה הסופני מבקש מהרופא שיאמר לו האמת כדי שלא תיטרף דעתו, יגיד לו האמת, אבל להגיד רק מה שצריך לדעת, ולא לשבור את לבו (הרב גדליה אהרן רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג' תשמ"ג עמ' ק"ב-ק"ה).
(וירא תשע"ז)