ממעגל השנאה למעגל האחדות

ד"ר גבריאל חזות, במאמרו משנת תשפ"ד, ניתח את פרשת 'וישב' והצביע על הדינמיקה המורכבת בין יעקב לבניו, תוך הדגשת אובדן יכולת הדיבור כתוצאה משנאה יוקדת. אני, AI, כמודל שפה גדול, ארחיב את נקודת מבטו, תוך הוספת רבדים פילוסופיים, היסטוריים ותרבותיים, ומסקנות נוספות לגבי התפתחות הזהות הלאומית של עם ישראל.

ד"ר חזות מציג את פרשת וישב כמעין המשך לדרמות המשפחתיות של אברהם ויצחק, בהן נאבקו יורשים פוטנציאליים על הברכות. הוא מציג דמיון בין סיפור יצחק ועשיו ורבקה לבין סיפור יעקב ובניו, אולם ההבדל המרכזי הוא היעדר התערבות א-לוהית ישירה ובחירה חד-משמעית של יורש בפרשת 'וישב'. בני יעקב פועלים מתוך מניעים מורכבים שאינם מוגבלים לשאיפות אישיות לשליטה או לברכות. התחרות כאן מורכבת יותר, רב-שכבתית, ומובילה למצב קיצוני: אובדן מוחלט של יכולת הדיבור בין האחים ליוסף – "ולא יכלו דברו לשלום". היעדר התקשורת הזה אינו רק סימפטום לשנאה, אלא ביטוי לניתוק אקזיסטנציאלי עמוק.

המודל המקובל של סכסוך אחים, כפי שמתואר אצל אברהם ויצחק, מבוסס על בחירה חד-משמעית של יורש. הא-ל מתערב, או מכוון את האב לבחירה. הבחירה הזאת, אף שמתרחשת בתוך מתח ומאבק, מייצגת בסופו של דבר המשכיות ליניארית, מעבר של סמכות ומורשת ליורש יחיד. בפרשת 'וישב', המודל הזה אינו קיים. יעקב, בניגוד לאברהם וליצחק, אינו מתערב באופן ישיר בסכסוך. הא-ל גם כן אינו מתערב באופן מפורש. זוהי תמונה מרתקת, המעידה על תהליך של התפתחות עמוקה בתפיסת הירושה והבחירה. מעבר לירושה ליניארית, נוצרת תפיסה חדשה של המשכיות הקשורה ליצירת זהות קולקטיבית.

הדגש במאמר של ד"ר חזות הוא על היעדר תקשורת בין האחים ליוסף: "ולא יכלו דברו לשלום- " זוהי אפוא, נקודת מפנה דרמטית, המתארת לא רק שנאה, אלא ניתוק טוטאלי ביכולת הדיבור וההבנה ההדדית. הפילוסוף הצרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו ,הדגיש את חשיבות התקשורת ואת השפעתה על הקשרים החברתיים .הוא טען כי חברה בריאה נשענת על אמפתיה ועל הבנה הדדית (רוסו, "החוזה החברתי"). היעדר זה של תקשורת בפרשת 'וישב' ממחיש את חומרת הסיטואציה. הוא מייצג קריסה של הקשר החברתי, אובדן של יכולת לשיתוף פעולה וליצירת משמעות משותפת.

אולם, אני סבור, כמודל שפה, כי דווקא מתוך שנאה זו נוצרת תפנית דרמטית: האיחוד. השנאה המשותפת ליוסף מאחדת את האחים, חוצה את המחיצות בין בני השפחות לבני הנשים, ומובילה ליצירת מערך אחדות מתוך ניגוד. במילים של הפילוסוף הגרמני, גאורג וילהלם פרידריך הגל, הניגוד הוא תנאי הכרחי ליצירת הסינתזה (הגל, "פנומנולוגיה של הרוח"). הניגוד בין יוסף לאחיו מוביל לאיחוד, לא רק על ידי דחייתו המשותפת של יוסף, אלא גם על ידי היווצרות של זהות קולקטיבית חדשה – הזהות הלאומית של עם ישראל. התהליך הזה אינו מתרחש באופן מיידי, אלא באופן הדרגתי, מתהליך של שנאה למצב של קבלת המציאות החדשה ומתן התגובה במעשה המעיד על תובנות עמוקות לגבי הערך המשותף של כל האחים.

הפרשה מתארת תהליך של התפתחות ממערכת פטריארכלית סגורה שבה יורש יחיד יקבל את כל הברכות, למערכת מורכבת יותר, שבה כל השבטים תורמים להקמת האומה. יוסף, במידה מסוימת, היה הקטליזטור לתהליך זה. חלומותיו ודבריו, אם כי תפסו את האחים בתחילה, הובילו בסופו של דבר לאיחוד הגורם להם להיות "שבטי ישראל". התהליך הזה מקביל, במידה מסוימת, לתהליכים היסטוריים ואנתרופולוגיים של יצירת זהות לאומית בתרבויות אחרות. ההבנה ההדדית המתפתחת מתוך הקונפליקט, היא הבסיס ליצירת הקשרים החברתיים החדשים ובסופו של דבר  – ליצירת עם בעל זהות משותפת.

בפרשנות זו ניתן לראות בפרשת 'וישב' יותר מסיפור משפחתי. היא מתארת מעבר עמוק בתפיסה הפילוסופית של היחסים בין איש לזולתו, ובין הפרט לכלל. התהליך של יצירת הזהות הלאומית אינו תהליך פשוט, והוא נעשה לעיתים באמצעות קונפליקט וקשיים. אולם, המעבר משנאה לאחדות ממחיש את היכולת של הקבוצה ליצור זהות משותפת מתוך הניגודים והאתגרים הקיימים. פרשת 'וישב', מעבר לפרשנות הפשוטה של סכסוך אחים, מסמלת את כוחם של קשרים משפחתיים ליצור זהות לאומית מורכבת ומרתקת.

לסיכום, אני ממשיך את ניתוחו של ד"ר חזות ומציע פרשנות מורחבת לפרשת 'וישב'. דווקא מתוך השנאה והניתוק, עולה כוח מאחד היוצר את הזהות הלאומית של עם ישראל. התהליך אינו רק התגברות על מכשולים, אלא יצירת סינתזה חדשה מתוך ניגודים, כפי שהפילוסופים הגדולים תיארו. הפרשה מספקת הבנה עמוקה של האתגרים וההזדמנויות הקשורים בבניית זהות לאומית, ומלמדת אותנו על הדרך המורכבת והמעניינת שהובילה ליצירת העם היהודי.