פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
נפנה כעת לדיון על דיינות נשים בספרות האחרונים. כאן יש כבר עמדה שלילית ברורה. ראש וראשון היה רבי יוסף קארו בספרו "בית יוסף" על הטור. הטור קובע נחרצות: "אשה פסולה לדון ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת שופטי ישראל" (טור חושן משפט הלכות דיינים סימן ז, סעיף ה). הבית יוסף מאמץ את הדברים ומרחיב: "ובהדיא איתא בירושלמי דיומא (פרק ו' סעיף ה' ) 'מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה'. ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להם שידונו. אי נמי על פי הדבור שאני וכיוצא בזה כתבו [התוספות] בסוף פרק ג' דשבועות (כט: ד"ה שבועת)" (בית יוסף חושן משפט סימן ז אות ד ד"ה אשה). גם מפרשים אחרים של הטור, ממשיכים בדרכו (הב"ח, הפרישה). רבי יוסף קארו פוסק כך גם בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ז', סעיף ד'). הרמ"א לא חולק עליו. גם פרשני השולחן ערוך הולכים בדרכו (סמ"ע, באר הגולה ואחרים).
קול שונה השמיע החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ירושלים ומקומות נוספים). החיד"א מביא את הספר 'דמשק אליעזר' שמצביע על כך שהתוספות עצמם באחד מפירושיהם אמרו שאישה יכולה לדון. על כך הוא אומר 'והדין עמו'. כלומר, העמדה הכביכול חד-משמעית כנגד דיינות נשים, אינה משקפת את כל עמדות הראשונים וכפי שראינו בטורים הקודמים.
חשוב לציין שהבסיס של האחרונים לאיסור על דיינות נשים הוא ההשוואה בין דיינות לעדות, ולא איסור מינוי נשים לעמדות שררה בנוסח הרמב"ם.
הפולמוס על הבחירה וההיבחרות של נשים [בחירה אקטיבית ופסיבית] לתפקידים ציבוריים ביישוב היהודי בראשית המנדט הבריטי-חלק ראשון:
כאן אנו מגיעים לצומת דרכים מרכזי שבו נעסוק בטור זה ובטור הבא: הפולמוס על האפשרות של אשה לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים שהתקיים ביישוב היהודי בראשית ימי המנדט הבריטי. על-פי פרופ' מנחם פרידמן, המחלוקת הקשה בסוגיה זו בין היישוב הישן שהתנגד לבחירת והיבחרות נשים, לבין היישוב החדש שתמך בכך, מבטאת יותר מכל את הניגוד בין חברה מסורתית וחברה מודרנית (מנחם פרידמן, חברה ודת – האורטודוקסיה הלא ציונית בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו, 1936-1918 (ירושלים: יד בן צבי, תשל"ח), עמ' 147-146). ואכן, שתי המפלגות הדתיות נצבו זו מול זו בסוגיה מרכזית זו. 'אגודת ישראל' החרדית התנגדה ואילו 'המזרחי' תמכה. חשוב לזכור שאלו היו השנים שבהם התחולל פולמוס גם במדינות מערביות בסוגיית בחירת והיבחרות נשים.
המעניין הוא שמי שהציג את העמדה החד-משמעית ביותר כנגד כניסת נשים לזירה הציבורית כבוחרות וכנבחרות היה הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ובן היישוב החדש (עלה בזמן העלייה השנייה בשנת 1904)- ללא ספק הדמות הרבנית הבולטת במחנה הציוני הדתי. ובכל זאת, תנועת 'המזרחי' לא התחשבה בפסיקתו. הרב פישמן אמר אז: "בענייני איסור והיתר [… ] נשאל את הרבנים, אבל בענייני החיים שבשוק עליהם לשאול אותנו" (מובא אצל פרידמן, חברה ודת, עמ' 166).
בשני מכתבים לתנועת 'המזרחי' שטח הרב קוק את עמדתו. במכתב הראשון הוא מציג מספר נימוקים:
- על-פי הדין :
"בתורה בנביאים ובכתובים, בהלכה ובאגדה הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הציבור הקבועה מוטלת על הגברים. שהאיש דרכו לכבוש ואין האישה דרכה לכבוש ושתפקידים של משרה, של משפט ושל עדות, אינם שייכים לה היא פנימה. וההשתדלות למנוע את תערובת המינים בקבוצים היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאמרי הראי"ה, עורך: אלישע אבינר, ירושלים, תשד"מ כרך א', עמ' 189).
המעניין הוא שהרב קוק אינו מעלה כאן הנמקה הלכתית נרחבת ומדוקדקת הנסמכת על דיון במקורות, אלא מסתפק בהצגת אמירות כלליות במעין "דעת תורה".
ב. טובת הכלל. צדקת אחיזתנו בארץ-ישראל בעיני הגויים כפי שהראתה הצהרת בלפור, מבוססת על הזיקה המקודשת לתנ"ך: "על כן חובתנו הקדושה היא, כי בראשית הצעד לאיזה צביון מדיני חברתי שלנו יהיה ניכר כראוי חותם התום והטוהר התנ"כי הממוזג בחיינו מדורות עולם, וזה יובלט דוקא במה שנמנע מהחדוש האירופי הזר לרוח התנ"ך והמסורת הלאומית הנובעת ממנו, ושהוא הסתבכותה של האשה בבחירות ובחיים הציבוריים ההומים ורועשים בהמון" (שם, עמ' 190).
בהקשר זה מפתח הרב קוק את ההבחנה החדה בין הרוח היהודית המקורית לבין תרבות המערב המנוונת, הבחנה שתהפוך בהמשך ליסוד היסודות בקרב חוגים נרחבים מעולם "מרכז הרב", "הר המור" וממשיכיהן: "וכדאי הדבר להבליט, שאנו צועדים את צעדי גאולתנו, לא על מנת להיות דוקא תלמידים של התרבות האירופית – שלפחות במה שנוגע למוסר ולטהרת המדות פשטה את הרגל, על דעת כל המבקרים העמוקים שאינם מפחדים ממראה וגובה קומתה – אלא על מנת להשמיע עוד לעולם כולו את אמרתנו הרעננה הקדושה והבהירה כפי מה שהיא תשאב ממקורנו פנימה" (שם, עמ' 190).
- האידיאל היהודי. הראי"ה מעלה על נס את עדינותה וקדושתה של האישה "האם בישראל, בחיים בכלל ובפרט, בשלמות ההשפעה וההתאמה אל ערכה הפנימי המיוחד, במילוי החזון, כל אשת חיל עטרת בעלה" (שם, שם).
במכתבו השני ל"המזרחי" מפתח הרב קוק בעיקר את הנימוק האחרון ומרחיב בהבחנה בין תפיסת זכויות האישה העמוקה והפנימית ביהדות, לבין זו החיצונית והמלאכותית בעמים. ביהדות: "המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האישה בישראל. אצל העמים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו" (שם, עמ' 192). לכן, אצל האומות מעמד הנשים אומלל ויש צורך בבניית מסכת זכויות להגן עליהן. בישראל, מעמד האישה מרומם ותפיסת זכויות מלאכותית, רק תפגע בעדינות נפשה של האישה ועל-ידי כך תהרוס את יסודות המשפחה וממילא האומה" (שם, שם).
במכתבו השני מוסיף הרב קוק נימוק רביעי להתנגדותו לזכות הבחירה לנשים: "וכשאנו דורשים מן האשה שהיא תצא לרשות הרבים המדינית, ותסתבך בפרסום דעתה בשאלות בחירות ומדיניות בכלל, אז אנו עושים אחת משתי אלה: או שהיא מתלמדת על-ידי זה בחנופה, להחניף לאיש ולתת את קולה על-פי קולו, שלא כפי הכרתה, שאנו מקלקלים בזה את מוסרה ואת חופשה הפנימי – או שעל-ידי מהומות הדעות וחלוקיהן, נהרס מצב שלום הבית והבדלים הקליליים שבמשפחה מוכרחים להביא פרץ גדול באומה" (שם, שם).
נקודת המוצא של הרב קוק ברורה: מתן זכות בחירה לאישה רק יעמיד בפניה את כורח הבחירה בין הסכמה לרצון בעלה מתוך החנפה, לבין עמידה על שלה ועל-ידי כך סכנה לפגיעה בשלום הבית. אפשרות הפוכה אינה עולה על דעתו. היותר מעניין הוא שמשנתו הרגילה באשר לערך ריבוי הדעות והמחלוקת, נעצרת בפתח הבית היהודי, שם צריכה לשרור הרמוניה הנובעת מקיום עמדה אחת, גברית, בשאלות ציבוריות, לפחות כלפי חוץ.
דמות הדמוקרטיה היהודית הייחודית נוסח הרב קוק, שבה נשים מודרות מהזירה הציבורית, מובנת לאור עמדתו היסודית הקבועה, הרואה הבדלים מהותיים בין גברים ונשים: "וזהו ההבדל העצמי שיש בין נפש האיש, הפועל, החוקק, הכובש ומדביר, ובין נפש האישה הנרשמת, הנפעלת הנחקקת והנכבשת והמתדברת, בהנהגתו של האיש" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראי"ה-פירוש לסידור התפילה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ג, כרך א', עמ' עא).
(דברים חזון תשפ"ג)
