פמיניזם והלכה-לז': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 3: עדות נשים (המשך)

ההנמקות לפסול נשים לעדות:

בטור הקודם ראינו מקורות שונים בספרי ובתלמוד הבבלי לכך שנשים פסולות לעדות. הרמב"ם מביא מקור משלו: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר 'על פי שניים עדים'-לשון זכר, לא לשון נקבה" (משנה תורה, הלכות עדות, פרק ט, הלכה ב'). אלא שכבר מפרשו הידוע, רבי יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה' במקום, מעלה שתי קושיות על  הרמב"ם:

"בפרק שבועת העדות (דף ל') אמרינן  ועמדו שני האנשים'- בעדים הכתוב מדבר,  כלומר ללמד שאין עדות בנשים.  ובסיפרי 'ועמדו שני האנשים' נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים. מה כאן אנשים אף להלן אנשי,ם מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה".

ניתן, לדעתי, להתבסס על תהייתו האחרונה של רבי יוסף קארו שעצם הניסוח בלשון גברית, לא בהכרח אומר שנשים לא יכולות להעיד.

עד כאן ראינו פסול נשים לעדות מתוך גזירת הכתוב. לעומת זאת, במדרש אגדה ניתנת הנמקה: "'ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה' (בראשית, יח, טו)-מכאן שהנשים כחשניות הן מפני הפחד, ולכן פסלן הקב"ה מלהעיד עדות" (מדרש אגדה [בובר] בראשית, פרשת וירא, פרק יח).

מעניין שגם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" מוצא פגם אישיותי אצל נשים, והוא קלות דעת וחוצפה: "עדותן של נשים לא תקובל מפני קלות דעת וחוצפה, שהן סגולת מינן" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פח, טו, מובא אצל: אבי גורמן, בין מסורת לחידוש-סוגיות מסדר נשים, ירושלים: כרמל, תשפ"א, עמ' 302).

אבי גורמן מצביע על כך שבעצם יש שני טעמים לפסול נשים מעדות: א. פגם במהימנותן. ב. גזירת הכתוב. אם מדובר בפגם במהימנות, השאלה היא האם מדובר במאפיין הטבוע בנשים באופן מהותני, או שהוא נובע מנסיבות. וכאן ניתן יהיה לפסוק שכיום הנסיבות השתנו, שכן הן לא מודרות מפעילויות רבות והן לא נתונות לאיומים כבעבר, הן משכילות יותר ולכן דעתן לא "קלה" משל גברים. לעומת זאת, אם מדובר בגזירת הכתוב, יותר קשה לשנות את הפסול לעדות (גורמן, שם, עמ' 304-303).

כפי שראינו במבוא לסידרה, גישות פמיניסטיות נוטות לצמצם ראייה מהותנית של טבען של נשים. נטיות שבעבר זוהו עם "טבע" האישה, היו בעצם פרי המציאות ההיסטורית והתרבותית. לפי גישות אלו ברור שראיית הטעם לפסול נשים לעדות לאור פגם במהימנות הקשור בתקופות ובנסיבות חיים, מאפשר לנשים להעיד בימינו על פי ההלכה.

• סוגי מקרים שבהם ניתן לקבל עדויות נשים:

לכלל של פסול נשים לעדות יש לא מעט יוצאים מן הכלל בעולם ההלכה.

1. עדה אחת הנאמנה באיסורין: בעדויות בתחומי איסור והיתר כמו עדות על כשרות המזון, הפרשת תרומות, טהרת נידה וכדומה, נתקבל הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורין" (בבלי, גיטין, ב, עמוד ב'- ג, עמוד א; חולין, י, עמוד ב ). הסיבה לכך על פי רש"י היא: "דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה: 'וזבחת מבקרך ומצאנך' [דברים י"ב] 'ושחט את בן הבקר' [ויקרא א] ואכלי כהנים על ידו, ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות, דגמרינן [=שלמדנו] (גיטין דף צ) 'דבר דבר' מממון" (רש"י, חולין,י, עמוד א, ד"ה "עד אחד"). האמירה של חז"ל היא שבתחומי החיים היומיומיים, כשלא מדובר בהגעה לבית הדין, מספיק עד אחד. לכן גם מובן מדוע גם נשים יכולות להעיד, כי לא מדובר ביציאה החוצה מהבית ובהסתכנות, ובכל מקרה גם לנימוק של גזירת הכתוב, גזירת הכתוב היא רק במקרה של שני עדים שם נאמר "אנשים". ולכן קבע כבר רבי יום טוב בן אברהם אשבלי, הריטב"א, מגדולי הראשונים בספרד (1330-1250): "שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש, וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה, ומעשים בכל יום שסומכין עליה בניקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה" (חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף עב עמוד א) (אליעזר חדד, "השווה הכתוב אישה לאיש-על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, עמ' 41-39).

[בגיליון הבא נדון אי"ה בענייני הפסח. נמשיך את הדיון על עוד מקרים של עדות נשים בגיליון פרשת תזריע-מצורע].

(צו תשפ"ג)