פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
תולדות הגיור בישראל-תקופה רביעית: תקופת הראשונים (המאות ה-11-15)
שתי סוגיות מרכזיות עומדות בבסיס הדיונים בספרות ההלכה בכל הנוגע לקבלת גרים: קבלת מצוות ומניעי הגיור. בפתח הדיון אתייחס בקצרה לתקופה שלאחר חתימת התלמוד והעריכות המאוחרות שלו, והיא תקופת הגאונים (המאות ה-7 עד ה-11). גאוני ארץ ישראל וגאוני בבל לא דנו בהרחבה בסוגיות אלו. הדגש בכתביהם של כמה מהגאונים הוא על חשיבות המילה והטבילה בפני שלושה כפי שנפסק בספר הלכות גדולות של רבי שמעון קיירא, בן המאה התשיעית. באשר לשמירת מצוות, לכאורה מעמדתו של רבי שמעון קיירא עולה שאין כאן דרישת חובה, ואילו לדעת שר שלום גאון, גם הוא בן המאה התשיעית ייתכן שעולה שיש צורך בקבלת מצוות (צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 99-96).
באשר למניעי הגיור, רבי יהודאי גאון (ראש ישיבת סורא בבבל בין השנים 761-757. מחשובי הגאונים) בספרו הלכות פסוקות פוסק: "אחד גר שנתגייר לשם אשה וכן אשה שנתגיירה לשם איש והמתגייר לשם שולחן מלכים ולשם עבדי שלמה ואחד גירי חלומות וגירי אריות, וגירי מרדכי ואסתר-הלכה כולם גרים" (הלכות פסוקות, עמ' 2, מובא אצל זוהר ושגיא, שם, עמ' 28). כך גם פסקו רב שלמה בן רב יהודה מגאוני ארץ ישראל ורב שמעון קיירא בעל הלכות גדולות. לדעת זוהר ושגיא זו גם הסיבה לכך שהרי"ף (רבי יצחק אלפסי) שחי בשלהי תקופת הגאונים לא מתייחס בכלל בחיבורו "הלכות הרי"ף לנושא מניעי המתגייר", כנראה מתוך תפיסה שאין הם רלוונטיים מבחינה הלכתית (זוהר ושגיא, שם, עמ' 29-28).
נפנה כעת לדיון ממוקד בגישות השונות העולות בספרות הראשונים בסוגיית קבלת המצוות ומניעי המתגייר.
בדברים הבאים ובטורים הבאים אצעד בראש ובראשונה בעקבות: הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל-הלכות גרים וגיור, ירושלים: מכון מקבץ נדחי ישראל, התשע"א. חיבור זה הוא קיצור של מספר חיבורים מקיפים בסוגיית הגיור שכתב הרב אמסלם ובעיקר "זרע ישראל" ו"מקור ישראל". הרב אמסלם הפך את סוגיית הגיור בגלל והגיור של מי שהוא "מזרע ישראל" בפרט, למפעל חיים הלכתי וציבורי.
על פי הרב אמסלם, בין גדולי הראשונים יש שכתבו שקבלת המצוות מעכבת בגיור, אך רבים וטובים פסקו שלא. מתוכם, היו כאלה שאמרו זאת במפורש והיו כאלה שניתן להבין זאת מדבריהם, כפי שהסיקו מכך אחרונים שונים. במסגרת טורים אלה אסתפק במספר דוגמאות בולטות.
הריטב"א (רבי יום טוב אשבילי, מגדולי הראשונים בספרד, 1330-1250) בפירושו למסכת כתובות, דף יא עמוד א' מתייחס לדברי רב הונא: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין". וזאת משום שזו זכות להתגייר ויש כלל של "זכין לאדם שלא בפניו". ועל כך מעיר הריטב"א: "והאי [=וזה] דמטבילין אותו אף על גב דגר בעלמא [=בדרך כלל] בעינן [=צריכים] שיודיעוהו קלות וחמורות (ואם כן הקטן הזה שלא מסוגל לקבל מצוות, כיצד הגיור שלו תקף?],- ההיא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב. כלומר, על פי תשובת הריטב"א, הודעת המצוות היא רק מצוה לכתחילה, אבל אין בכך עיכוב והיות והקטן אינו בר הודעה, אין עיכוב. הרי לנו אפוא דברים מפורשים של אחד מגדולי הראשונים בספרד שקבלת מצוות אינה מעכבת. וכך אכן נאמר באנציקלופדיה התלמודית בערך "גרות": "וכן נראה מריטב"א כתובות יא א ושיטה מקובצת שם בשמו ובשם שיטה ישנה שאין הודעת המצוות וקבלתם מעכבות בדיעבד" (אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ו, גרות, טור תמ הערה 233).
גישה שונה יש למנחם פינקלשטיין. נאמן לשיטתו, אותה הבאנו בעבר, שההלכה רואה את קבלת המצוות כלב הגיור, הוא טוען שיש להבחין בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות וגם הריטב"א סבור כך:
הודעת המצוות איננה נמנית עם היסודות המעכבים בגיור. לא הודיעו לגר מצוות מסוימות — הגם שהן חשובות — לא יהיה הגיור מחוסר תוקף , ובלבד שהיתה קבלת מצוות, שהיא עיקרו של גיור ובלעדיה אין גיור […] היו שהביאו את דברי הריטב"א בחידושיו לכתובות — שהודעת המצוות אינה מעכבת — כראיה לכך שגרס, כי קבלת המצוות אינה מעכבת. אין לקבל דברים אלה (מנחם פינקלשטיין, הגיור: הלכה ומעשה, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ד, עמ' 103).
לדעתי, בפשטות דברי הריטב"א לא נראה שהוא עושה את ההבחנה הזו.
(קדושים תשפ"ב)
