פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטור הקודם עסקנו בגישתו של הראי"ה קוק כנגד בחירת והיבחרות נשים לתפקידים ציבוריים שהוצגה להנהגת 'המזרחי' בראשית ימי המנדט, והיא סירבה לאמצה. היו רבנים ציונים דתיים שדעתם הייתה מנוגדת לחלוטין לזו של הרב קוק כמו ניסנבוים, טשרנוביץ ואחרים. היום נתמקד בדמות היותר משמעותית מבין התומכים: הרב חיים הירשנזון.
הרב הירשנזון (1857 צפת-1935, הובוקן ניו-ג'רסי) יליד צפת וחניך ירושלים, היה רב פעיל ומעורב במחלוקות שונות עם הקנאים הירושלמים ובגלל הרדיפות שעבר ירד לארצות הברית בתחילת המאה ה-20. הוא חיבר עשרות ספרים בהלכה והגות והיה הראשון שעסק בהרחבה באפשרות לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית. בספרו "מלכי בקודש" העוסק בשאלות ותשובות בענייני הזמן, מקדיש הרב הירשנזון תשובה מקיפה לסוגיית בחירת והיבחרות נשים (הרב חיים הירשנזון, מלכי בקודש-שאלות ותשובות, עריכה: דוד זוהר, ירושלים: מכון הרטמן ומכון שכטר, תשע"ג, חלק שני, תשובה ד' עמ' 436-372).
בניגוד גמור לגישת הרב קוק, סבור הרב הירשנזון שאין הבדלים מהותיים בין גברים ונשים:
"האומנם יש חלוקי דינים בין נשים לאנשים אך אינם בעיקרם ויסודם מפני פחיתותן במדרגה ואי זכויותן. רק נבדלין בהבדל דתי ביסודי הטאהולוגי [=התיאולוגיים] וסדרי הדת […] כי בכלל אין ערך המעלה בין איש לאיש בעמנו מפני תולדתו. ואפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (מלכי בקודש, שם, עמ' 85-84).
לנשים יש בינה ושכל, והדרתן מחינוך ומהשכלה היא שהביאה למצבן הירוד, ואין ללמוד מכך על טבען (שם, תשובה ד'). הדברים מזכירים מאוד ואולי גם מושפעים מגישתה של מרי וולסטונקרפט במה שניתן לראות כספר הפמיניסטי הראשון שבו עסקנו בתחילת הסידרה: הגנה על זכויות האישה (ירושלים: הוצאת שלם, 2015). לפי הרב הירשנזון נשים נחשבות ל"קהל" ו"עדה" ולכן: "כיוון שנקראות קהל ועדה יש להם כל זכויות וחובות של קהל ועדה" (מלכי בקודש, שם, עמ' 426).
לדעת מרגלית שילה, בפולמוס שהתעורר סביב מתן זכות בחירה והיבחרות לנשים, הרבנים ששללו (דיסקין, זוננפלד, טיקוצ'ינסקי, קוק ואחרים) סברו כי המהות הנשית אינה זהה למהות הגברית. לעומתם, הרבנים שחייבו (הירשנזון, טשרנוביץ, לוינסון, ניסנבוים ועוזיאל) סברו כי יש זהות בין המהות הגברית והנשית (מרגלית שילה, "תדמית האשה ויחסם של חכמי ההלכה אליה: המקרה של מאבק נשות היישוב להשגת זכות בחירה 1926-1918", בתוך: טובה כהן ועליזה לביא, להיות אשה יהודייה-קובץ שלישי, ירושלים: קולך, עמ' 254-239).
יתרה מזו, בהתאם לביקורת הפמיניסטית, הרב הירשנזון קובע באופן חד משמעי:
"האמנם כל כוח לאנשים על הנשים בימים הקדמונים היה מסבת מצב העקינומי ומסבת מצב המוסרי הבלתי מפותח […] ואין למדין להלכה מן המצבים הקדמונים רק אם התורה רמזה ללמוד מהם […] כמו לא למדנו שאנחנו מוכרחים לשבת באהלים יען שאבותינו ישבו באהל…" (מלכי בקודש, שם, עמ' 421-420).
הדברים הללו תואמים את משנתו לפיה האנושות מתקדמת גם מבחינה מוסרית, ולכן דברים שפעם היו מקובלים בהלכה כמו הקרבת קורבנות, היום לא ראויים בעליל, שכן ההלכה מתפרשת מחדש לאור ההתקדמות האנושית המוסרית (משה הלינגר, "דגם הדמוקרטיה היהודית מול דגם היהדות הדמוקרטית בהגות האורתודוקסית המודרנית הציונית במאה העשרים", עבודת דוקטור, רמת-גן: אוניברסיטת בר אילן, תשס"ב, פרק ו').
למעשה, משנותיהן המנוגדות של הרב קוק ושל הרב הירשנזון ביחס לטבע הקבוע של נשים לעומת השפעת התרבות, משרטטת את קווי המתאר בהבדל בין תפיסה אורתודוקסית, ציונית דתית שמרנית לבין מודרנית. ההשלכות שלה הן בשתי גישות ביחס לדמוקרטיה: "דמוקרטיה יהודית", לפיה הדמוקרטיה בעם ישראל צריכה להיות בעלת אופי ייחודי יהודי, לעומת "יהדות דמוקרטית", לפיה הגישה ההלכתית עצמה צריכה להיות בעלת מאפיינים דמוקרטים ליברלים מודרניים. ובכל זאת, צריך לומר שבניגוד לדרך שבה הרב קוק פורש על ידי עולם "מרכז הרב" וממשיכיו כמזוהה עם תפיסה שמרנית של "דמוקרטיה יהודית", הרי שבמשנתו המורכבת, יש גם היבטים של תפיסה של "יהדות דמוקרטית" (משה הלינגר, "דמוקרטיה יהודית לעומת יהדות דמוקרטית במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק", תרבות דמוקרטית 9 [תשס"ה]: 113-85).
לדעת הרב הירשנזון, נשים יכולות גם להיות דייניות ופרנסות. הוא חולק על הרמב"ם וטוען שהספרי לא כתב אלא שאישה לא יכולה להיות אלא מלך ולא מלכה אבל "לנהוג בה מנהג מלכות להיות פרנסת ושופטת מותר" (שם, עמ' 426).
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)
