פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
הסיכוי לפריצת מלחמת אזרחים בישראל על רקע הקרע הנוכחי הקשה בחברה היהודית בישראל, נמוך ביותר
מאז העלאת תוכנית "הרפורמה המשפטית", כפי שהיא מכונה בחוגי הימין התומכים בה, שלדעתם רק תתקן את מערכת המשפט ותחזק את הדמוקרטיה, או תוכנית "המהפכה המשפטית והמשטרית", כפי שהיא מכונה על ידי חוגי המרכז-שמאל הנאבקים נגדה והסבורים כי היא תהרוס את העצמאות השיפוטית ותביא לקריסת מערכות מרכזיות במדינת ישראל ולקץ הדמוקרטיה בישראל, אנו עדים לקרע הולך וגובר-ובהיבטים מסוימים חסר תקדים- בתוך החברה הישראלית, ובעיקר בקרב הרוב היהודי. בעיני רבים, זהו הקונפליקט הפנים ישראלי החמור ביותר מאז פרשת אלטלנה בראשית ימי המדינה, והוא עלול להוביל לא רק לשפיכות דמים בין יהודים ליהודים, אלא אף למלחמת אחים ממש.
מספר נקודות ראויות להדגשה בהקשר זה, הן לאור המורשת היהודית והן לאור המחקר במדעי המדינה.
- בתולדות עם ישראל היו תקופות בהן המאבקים בתוך עם ישראל או לימים מאז גלות בבל, העם היהודי, התגלגלו למאבקים אלימים שהחריפו לעיתים למלחמת אחים. לא חסרות דוגמאות. דוגמה בולטת אחת היא המלחמה בין שבטי ישראל לבין שבט בנימין בפרשת "פלגש בגבעה", שבה כמעט הושמדו בני שבט בנימין (שופטים, פרק כא). אולם אין ספק כי שתי הדוגמאות הבולטות ביותר הן:
- ההתפלגות לשתי ממלכות של עם ישראל: ממלכת יהודה וממלכת ישראל בזמן יורשו של שלמה המלך, רחבעם מלך יהודה והקמת הממלכה היותר גדולה, הצפונית של ישראל, לימים שומרון, על ידי ירבעם בן נבט. לעיתים שתי הממלכות נלחמו זו בזו לאורך שנים.
- בזמן הבית השני, הקרע הפנימי בין הצדוקים לבין הפרושים בתקופת המלך החשמונאי החזק, ינאי (76-103 לפני הספירה), שהתגלגל למלחמת אזרחים אלימה שבה נהרגו אלפים רבים והצדדים השונים אף פנו למלכים מבחוץ לשם שליחת צבא לסייע להם. לימים, אחרי מותה של אשתו, שלומציון, שבימיה היה שקט יחסי, התחדשה מלחמת האזרחים (63-67 לפני הספירה) שהובלה על ידי שני הבנים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס, שהביאה לכיבוש ממלכת יהודה החשמונאית על ידי הרומאים ולביטול עצמאות המדינה בשנת 63 לפנה"ס, כשמונים שנה אחרי שקמה וכ-130 שנה לפני חורבן בית המקדש השני. בזמן המרד הגדול כנגד רומא בשנת 66 לספירה, שוב התפרצה מלחמת אחים בין הקנאים לבין המתונים ובין זרמים קנאים מנוגדים, שהחלישה מאוד את המרד כנגד רומא.
- לא תמיד מלחמת אחים עקובה מדם בתוך עם ישראל נתפסה באופן שלילי. אביא את הדוגמה הבולטת ביותר והיא מתוך פרשת השבוע, כי תשא. בעקבות חטא העגל פונה משה לבני שבט לוי ואומר: "כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ; וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ" (שמות, לב: כז-כח). משה לא מהסס אפוא להעניש במוות אלפי חוטאים. מעניין שבקרב הפרשנים, אין כמעט התייחסות להרג המוני זה. דווקא מנהיג הניאו-אורתודוקסיה בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, רבי שמשון רפאל (הרש"ר) הירש, בעל הגישות ההומניסטיות המובהקות, בפירושו לתורה, דברים, פרק לב, פסוק ל' כותב: "על – ידי כך הושב תוקפה של תורה למקומו, והובטח המשך קיומו של העם". מעניין שדווקא הוגה הדעות הלא יהודי בן הרנסנס, מקיאבלי, ראה במעשים אלו של משה ביטוי מופתי ליכולתו של מנהיג גדול לעשות את הנדרש: "ומי שקורא את התנ"ך קריאה חכמה, יראה שמשה, על מנת לקדם את חוקיו וסדריו, נאלץ להרוג אין ספור אנשים שהתנגדו לתוכניותיו" (ניקולו מקיאוולי, דיונים, ירושלים: הוצאת שלם, תשע"א, ספר שלישי: 30, עמ' 316).
גם בתקופת הבית השני, מלחמת האחים בין המתיוונים הקיצונים לבין מתתיהו ובניו החשמונאים, היא שהובילה בסופו של דבר להצלת דת ישראל ולימים להקמת המדינה החשמונאית העצמאית. כאשר אנו חוגגים את חג החנוכה, אנו גם חוגגים את מלחמת האחים החשובה הזו.
- אם נפנה לסקירה כללית, אפשר להציג כמה תובנות:
- מלחמת אזרחים, היא מלחמה שבה ציבורים רחבים (בין אלפים למיליונים) נלחמים בנשק זה בזה והמונים מוצאים את מותם כתוצאה מכך.
- מלחמות אזרחים הן בדרך כלל על רקע אתני, דתי או טריטוריאלי, או שילוב שלהם.
- מלחמות אזרחים קשות יכולות להותיר משקע לדורות רבים, כמו מלחמת האזרחים האמריקאית באמצע המאה התשע עשרה בין הצפון לדרום, או מלחמת האזרחים בספרד בשנות ה-1930'. אולם, בדרך כלל הן אינן מביאות קץ למדינה. דוגמאות בולטות מעשרות השנים האחרונות: ניגריה, רואנדה, צפון אירלנד. לעומת זאת יוגוסלביה התפרקה למדינות נפרדות.
- הסיכוי לפריצת מלחמת אזרחים בישראל על רקע הקרע הנוכחי הקשה בחברה היהודית בישראל, נמוך ביותר. הבסיס היהודי והציוני המשותף כמו הסכנות הביטחוניות החמורות הם כוחות מאחדים רבי עוצמה. אין זה אומר שלא נגיע חס ושלום לידי שפיכות דם בין יהודים ליהודים אם הקרע יתעצם ויוביל קיצונים בודדים לשימוש בנשק חם. אפילו המאורע הכי קשה של רצח פוליטי בישראל, רצח רבין, לא הוביל למלחמת אזרחים בין הימין לשמאל. גם ההתנתקות עברה בשלום יחסי.
בשני הצדדים יש קולות חזקים הדוחפים להקצנת העימות ולחוסר מוכנות לויתורים הדדיים משמעותיים. אולם על פי כל הסקרים הם אינם מייצגים את רוב הציבור היהודי בישראל. חלק גדול מהימין מזה והמרכז-שמאל מזה, מעוניינים בהגעה למתווה מוסכם שיאפשר שיקום של הקרע החריף הקיים.
ד. מספר יסודות למתווה של הסכמה ופשרות משני הצדדים:
- החלשת עוצמת היתר שבידי מערכת המשפט, אבל בלי להרוס את עצמאותה וללא הכפפתה לעריצות הקואליציה הממשלתית וראש הממשלה מה שגם יחזק את השחיתות הציבורית. בכך נמנע הן מעריצות הרוב והן מעריצות המיעוט, ששתיהן מנוגדות למסורת הפוליטית הדמוקרטית ליברלית מזה, והיהודית מזה.
- לגיטימיות לקיום פסקת התגברות על החלטות בית המשפט העליון, אבל ברוב מיוחס, הכולל נציגים מהאופוזיציה, ולא רוב סתמי של קואליציה שולטת.
- צמצום כוח היתר שבידי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולממשלה בכלל, אבל לא בדרך שתהפוך אותם למינויים אישיים ופוליטיים הכפופים לגחמות השלטון.
- טיפול דחוף בעינוי הדין העצום הקיים במערכת המשפט הישראלית, שנובע גם ממיעוט של תקנים לשופטים, אבל גם משימוש יתר ב"זכות העמידה" של מי שלא נפגע ישירות.
ה. סיכומם של דברים: אין כל סיבה שמדינת ישראל תגרר למלחמת אחים וגם לא לקריסת מערכות בתחומי הביטחון, הכלכלה ומעל לכול החברה. ניתן עם קיום של רצון טוב מצד המנהיגות ועם לחץ ציבורי להגיע לשיפור הולם של המערכת המשפטית בהסכמה רחבה.
(כי תשא תשפ"ג)
