סיבות החורבן

כאשר הכשל היה בלומדי התורה שהם לב האומה, כי אז אפסה כל תקוה לתיקון המסגרת הקיימת

במסכת יומא [ט ב] אמרו: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם", ובתוספתא [סוף מסכת מנחות] הוסיפו ואמרו: "אבל באחרונה (בבית השני) מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה (ובירושלמי הוסיפו: "וזהירין במצוות ובמעשרות וכל וסת טובה הייתה בהן") מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאים איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ששקלה הכתוב כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים".

על דברי חז"ל אלו יש לכאורה לתמוה שהרי אנו מוצאים סיבות נוספות לחורבן, הנביא ירמיה [ט יא] שהיה בבית הראשון אומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר"? את דבריו אלו פירשו בגמרא [ב"מ פה א]: "דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (שם יב): 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' – שלא ברכו בתורה תחילה". אלא שגם על פירוש זה יש לשאול: הרי חטאי אנשי הבית הראשון מפורשים בהרחבה בדברי הנביאים, ולא רק ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיו רק חלק מהן, ואם כך מדוע לא ידעו "על מה אבדה הארץ"? ועוד, מהי החומרה במה שלא ברכו בתורה תחילה עד שבגללה חרבה הארץ? וכן יש לשאול, שהרי גם בבית שני מוצאים אנו במדרשים ובגמרות שנוסף לשנאת החנם, היו עוד סיבות לחורבן- כמה דוגמאות: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, ביטלו בה תינוקות של בית רבן, בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" [שבת קיט ב], ובמדרש מובא: "שלא הוכיחו זה את זה" [איכ"ר א], "שעבדו בה שבעה בתי דינין עבודת אלילים" [ילק"ש ירמיה רצג]. ואם כך, מדוע מיקדו חז"ל את סיבות החורבן דווקא ב"שלא ברכו בתורה" וב"שנאת החנם"?

לפי המקורות הללו לכאורה היו לשני החורבנות סיבות שונות. האם גם קיימת סיבה משותפת לשניהם או שכל אחד מהם נחרב בגלל סיבה אחרת?

הנצי"ב בפירושו "הרחב דבר" (על פירושו "העמק דבר", דברים ד יד) קושר את שני החורבנות לסיבה אחת כמו שכתב שם: "וראוי לדעת שכמו בחורבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל ע"ז היו ראשי המחטיאים גדולי תורה. כן חורבן בית שני שהגיע על ידי שנאת חנם ועיקרו היה אהבת הממון יותר מדי, היו גם כן עיקר המחטיאים את הרבים גדולי תורה שעליהם צווחה התורה: 'עם נבל ולא חכם'. ושני החטאים הללו (ע"ז ואהבת הממון) אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה ברווחה, שזה היה חשק לעבודה זרה בבית הראשון, וזה היה אהבת הבצע בבית השני". לפי הנצי"ב, החטא הזה לא פסק עד ימינו והוא מסיים שם: "ועדיין הוא מרקד בינינו".

גם על העונש יש לשאול: הרי הגלות אינה העונש היחידי שהייתה ההשגחה העליונה יכולה להטיל על עם ישראל, עדיין אפשר היה להשאיר את עם ישראל בארצו ולהענישו בארץ ישראל בעונשי ממון או גוף. למה בחרה ההשגחה העליונה דווקא באפשרות החורבן והגלות ולא באפשרויות האחרות? התשובה היא שכל עוד קיים בעם ישראל גרעין רוחני איתן ויציב, אם לומדי התורה שלו הם ברמה אימונית ומוסרית ראויה, אז גם אם חלילה הציבור הרחב כשל בעבירות, אפילו בעבירות חמורות של גלוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, עדיין יש תקוה שאנשי הרוח באמונתם ובמוסריותם יחזירו את העם למוטב, ומה בצע להגלות את העם מארצו.

אבל, כאשר הכשל, גם בבית ראשון וגם בבית שני, היה בלומדי התורה שהם לב האומה, בבית ראשון היה הכשל אמוני, "שלא ברכו בתורה תחילה", וכמו שפירש המהר"ל: שלמדו את התורה שלא במחובר עם הקב"ה, ובבית שני הכשל היה מוסרי, שלומדי התורה מאהבתם את הממון שנאו איש את רעהו, וכאשר גם לומדי התורה כשלו, כאשר תורתם היתה חסרה את הבסיס המוסרי והאימוני, כי אז אפסה כל תקוה לתיקון המסגרת הקיימת, ולכן לא נותר להשגחה העליונה אלא לנתח את הגוף הלאומי ולפרק את המסגרת בהרחקת האומה מארצה. ואז, לאחר פיזורה תחל האומה להבנות מחדש, להקים חיל חדש של לומדי תורה מאמינים ומוסריים, והם -הם שיבנו את האומה מחדש.

(דברים חזון תשפ"ג)