הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)האדם המאמין חי בין השתדלותו לקדם ולהשיג את צרכיו בפעילות אנושית לבין מסירת בטחונו לישועת ה'. יש להבחין בשני סוגי בטחון: האחד, הביטחון הפשוט, שהאדם מצפה שייעשה לו נס כשהשעה צריכה לכך, והשני, הביטחון התמידי, להיות בוטח בה' מדי יום ביומו שיעזרהו בהשתדלותו הטבעית בפעילות האנושית שלו. מאז יציאת מצרים אין ההשגחה העליונה נוהגת עם ישראל בהנהגה אחידה. בארבעים שנות המדבר התנהל עם ישראל בהנהגה ניסית בלבד, ללא כל השתדלות אנושית, כמו שנאמר לישראל בדרכם לים־סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ואילו לאחר כניסתם לארץ אנו מוצאים מצבים סותרים, לפעמים דווקא משבחים את ההשתדלות של העם, ולפעמים ההשתדלות בדרך הטבע של עם ישראל תיחשב לחסרון.
מתי ההשתדלות האנושית צריכה להיות העיקר ומתי יש למעט בה? התשובה היא: שהיחס אל ההשתדלות תלוי במצב המוסרי של העם באותה השעה, שהרי התכלית היא להביא את אור דעת ה' במילואו לעולם, ועל כן כאשר היחיד כפרט או העם בכללו נמצאים במצב מוסרי נעלה, שהאמונה בבורא עולם וקיום המצוות הם דבר המובן מאליו, וכשאדם זכה להיות במעלה רוחנית כזו, אין הוא צריך להנהגה ניסית כי הוא מסוגל להכיר יותר את יד ה' דווקא בהנהגה הטבעית התמידית ההולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, כי זוהי השלמות היותר גדולה לאדם כשהוא משתמש בחכמתו ובכוחותיו הגופניים והנפשיים להשיג את השלמות האנושית, והוא חש שיד ה' עמו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, והכרה זו תקרב את האדם לשלמותו יותר מאשר ההתקרבות הבאה מנס חד-פעמי שהמציא לו את מחסורו.
אבל לא תמיד תביא השתדלות בפעילות אנושית את האדם לתוצאות הללו, כי כאשר ייפול העם ממעלתו, וישקע בהבלי החומר, בהיותו במצב ירוד כזה לא זו בלבד שלא יוכל להכיר את יד ה' דרך ההשתדלות האנושית בדרך הטבע. אלא אז גם קיימת סכנה הפוכה שככל שהאדם יצליח יותר בהישגיו האנושיים יאמר כי ידו הושיעה לו, ואז ההשתדלות האנושית לא רק שלא תקרב אותו אלא להיפך תרחיק אותו מלהכיר את השגחת הבורא.
ולכן, בצאת ישראל ממצרים, שאז העם שקע במ"ט שערי טומאה, והאמונה טרם בשלה בעם, היתה הדרך הנסית הדרך הנכונה לקרב את העם אל דעת ה' וקרבתו, מפני שהנהגה טבעית לא היה בכוחה עדיין להביאו אל ההכרה שהמציאות מונהגת על ידי ההשגחה העליונה. הכרה זו יוכל לרכוש העם רק על ידי הנהגה ניסית.
אבל לאחר ארבעים שנות גלוי שכינה במדבר, כאשר העם כבר התעלה באמונתו ודעת ה', הגיע הזמן להרגילו בהנהגה של פעילות וחריצות אנושית בכל חלקי החיים, מפני שהוא כבר מוכשר לדעת את ה' גם ממקור הטבע התמידי, ככתוב: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". על כן בראשית כניסתם לארץ במלחמת עי, שישראל כבר היו מלומדים בנסים ודעת ה' היתה קרובה ללבבם, במצבם זה היתה טובת האומה ושלמותה להרגילם לעסוק בעצמם בהצלחתם, כי השלמות היותר גדולה לאדם כפרט ולאומה ככלל היא בהיותם עסוקים בכוחות עצמם בהצלחתם שזהו רצון הקב"ה, שהרי הקב"ה ציוה אותנו להשלים את עצמנו בכוחות עצמנו, בהשתדלותנו על ידי התורה והמצוות. ואילו 'בימי שפוט השופטים', כשהעם ירד פלאים במצבו הרוחני ושכח א־ל מושיעו, שוב פעם לא היה העם במצב כזה להכיר את ישועת ה' בהנהגה הטבעית, ועל כן כעבור שנים בימי גדעון, שבשעה ההיא לא היתה ההשתדלות הטבעית מועילה, נתבקש גדעון דווקא למעט את ההשתדלות הטבעית, ככתוב: "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" והיה צריך להראות לישראל את הישועה בדרך נס.
(בשלח תשפ)
