כיצד נהגו יהודי אתיופיה בתשעת הימים?

יהודי אתיופיה לא חיו את תודעת החורבן. הם חיו בתודעה עמוקה של גאולה ושל חלום, כיסופים ותשוקה לירושלים. הם חשבו שירושלים כולה עשויה מזהב, שמהברזים בה יוצא חלב, ושזהו מקום אוטופי שכולו מלא באהבת האדם. לפיכך, כיצד נהגו, אם בכלל, בענייני אבלות לזכר חורבן בית המקדש? וכיצד חיים בו בזמן בשתי תודעות הפוכות – תודעה של גאולה וחלום לירושלים שכולה עשויה מזהב ומצד שני – לצום לזכר החורבן?

ביקשתי מכהין הקס אלי וונדה מנטסנוט  שליט"א שיספר לי על מנהגי חודש תמוז וחודש אב באתיופיה. הוא ענה: "חודש תמוז היה חודש רגיל. ולא נהגו בו מנהגים מיוחדים". שאלתי, "אם כך, מה היה דין צום שבעה עשר בתמוז?", הוא ענה: "היה אצלנו יום רגיל. ידענו שזה תאריך מיוחד שנהגו בו לצום כי זה כתוב בתנ"ך, אבל לא ציינו אותו כיום מיוחד. כך כל חודש תמוז עד ראש חודש אב". המשכתי לשאול, "ומה היה המנהג בראש חודש אב?" והוא השיב: "ראש חודש באתיופיה הוא יום חג שבו נוהגים להתכנס בחיק המשפחה, נוהגים לא לעבוד ועושים סעודות. אבל אחר כך נוהגים לצום במשך כל חודש אב. על פי המסורת שלנו, אברהם, יצחק ויעקב מתו בחודש אב. לצום חודש שלם זה גם להתאבל עליהם במשך 30 יום. אנו צמים במשך היום ואוכלים בלילה, אבל גם בלילה אוכלים מעט מאוד, רק כדי להשביע את הרעב.

"בצום לא כולם שווים. מי שלא יכול לצום – בדרך כלל אותם אנשים שיוצאים לשדות, לעבודה, לא חייבים לצום עד הערב. הם  רשאים לאכול אחר חצות היום. אנשים מבוגרים יותר שנשארים בכפר ונוהגים להתפלל יחד עם הקסים צמים כל היום. מי שצם כל היום צם גם עבור מי שלא יכול לצום מכל מיני סיבות". "ומה דין תשעה באב?", שאלתי. "בצום תשעה באב נוהגים לא לעבוד בשדות וכולם נוהגים לצום עד הערב. אנו מדריכים שגם מי שקשה לו – צריך לצום כל היום, עד הערב". "איך הייתה האווירה באותם הימים?", תהיתי, והקס השיב: "אנחנו לא היינו בדיכאון, מה שהעסיק אותנו לא היה העבר אלא העתיד. לא חשבנו על חורבן בית המקדש, חשבנו על ירושלים של זהב ועל בית המקדש בעתיד".

מתוך דברי הקס אנו לומדים את אחד היסודות החשובים בעבודת ה', שנראה שהיום איננו קיים, והוא צריך להתקיים. ראשית, במסורת האתיופית המנהג בדרך כלל מתמקד בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו, ולא בפרטי הלכות מדוקדקות. זאת לומר, המוקד בעבודת ה' הוא הכוונה ומידת מסירות הנפש, ולא מספר המעשים ומספר שעות הצום. שנית, "ההלכה" האתיופית מאופיינת ביחס חיובי לאדם ובאמון בו ועבודת ה' כולה מושתת על אמון בכוונותיו לעבודת ה' בלב שלם. לכן, המילים "חשש", "אולי", "שמא" הן מילים הזרות בעולמם. שלישית, "ההלכה" האתיופית הדגישה את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיבידואלית. התודעה הקולקטיבית, כפי שהיא מתבטאת עד היום בחיי הדת של יהודי אתיופיה, מדגישה את ריבונותה של הקהילה כשכולם צריכים זה את זה וכולם קשורים זה לזה. באופן פרדוקסאלי, זה מה שמאפשר את הגמישות ואת המרחב לכל אחד ואחת להתאים את קצב עבודת ה' בהתאם לצרכיהם הפיזיים והרוחניים. אבל יותר מזה, בתיאולוגיה האתיופית אין "מחמיר" או "מקל" בקיום המצוות. זהו עולם רוחבי. מי שצם חצי יום או זה שצם יום שלם – כולם שווים בעבודת ה'. לדעתי, זאת גם הייתה המסורת המקראית והרבנית הקדומה.

מכל מקום, כל היסודות התיאולוגים הללו אפשרו להנהגה הרוחנית האתיופית להרחיב את גבולות עבודת ה', אבל בעיקר למצוא חיבור בין האנושי לאלוקי, בין הפיזי לרוחני בין הקולקטיב לאינדיבידואל. כפי שזה עולה מדבריו של פרופ' אבי שגיא: "[המאמין ההלכתי] יכול ואולי חייב לעצב דרך נינוחה יותר של עמידה לנוכח הא-ל, משום שההלכה מיוסדת על אמון עמוק באדם, בשיפוטיו ובערכיו ועל הכרה עמוקה בברית שבין האדם ובין הא-ל. איש ההלכה אינו מתייצב כנתין חסר אישיות לנוכח הא-ל; אדרבה, הוא בא לברית עם מלאותו האנושית. […] ההלכה אינה מערכת אידיאלית-אפריורית ואינה מחוץ להוויות האדם, אדרבה, היא אמורה להתאים אל השכל ואל הסברא". "להתאים אל השכל ואל הסברא" – באתיופיה זאת הייתה המציאות ההלכתית.

דווקא בימים הללו חשוב להעצים את תודעת הגאולה על פני תודעת החורבן. זהו הרעיון העמוק שעומד מאחורי שבת חזון שלפני תשעה באב (ולא אחריו). בעל תודעת החורבן עסוק בחיפוש אשמים, לעומת בעל תודעת הגאולה שעסוק בלקיחת אחריות אישית. בעל תודעת הגאולה מאמין שאין אדם שנעלה יותר על אדם אחר. כולם שווים, והשוויון הזה לא פוטר אף אחד מאחריות אלא מטיל על כל אחד אחריות לחייו ולסביבתו.

(דברים חזון תשפ"ג)