מתוך החושך

יהודים בכל הדורות התקשו לקבל את הטוב והשפע. עינינו המסונוורות בוחרות בחשיכה, ושם אנחנו יודעים לגשש בהצלחה מרובה את דרכנו

תיאור קול ה' במעמד הר סיני מתואר בדרך כלל כקול שמגיע מתוך האש. בתחילת הפרשה מתואר: "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (ד,יב) וכך במספר מקומות נוספים. בפרשתנו: "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (ד, לו). וכן: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (ה, כא) וכן: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (ד, לג). אך בהמשך הפרשה מתואר שהקול נשמע מתוך החושך ולא מתוך האש: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם" (ה, כ). הסתירה כה בולטת עד שהרש"ר הירש מציע ליישבה ולומר שעם ישראל הוא שעמד בחושך, אבל הקול נשמע מתוך ההר הבוער באש (שם).

פרשנים אחרים השאירו את הסתירה על כנה והצביעו על ההיבט הנוסף שהיה במעמד הר סיני ושנרמז בתיאור החושך. על פניו, חושך הוא תיאור של אימה, של בלבול וחרדה ואולי גם תזכורת למצב של טרום הבריאה "וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת…" ולכך, שהופעת ה' בהר סיני מבשרת סדר עולמי חדש. במדרש מובא הסבר להיות הקול בחושך על דרך משל:

"ולמה השמיע הקדוש ברוך הוא את קולו מתוך החושך ולא מתוך האור, משל למה הדבר דומה למלך שהיה משיא את בנו ותלה בחופת בנו מסכות שחורות. אמר להן יודע אני שאין בני ממתין עם אשתו אלא ארבעים יום, שלא תאמרו למחר המלך לא היה איסטרוגלוס ולא היה יודע מה שיארע לבנו" (ילקוט שמעוני ואתחנן, תתלא).

המדרש מדמה את הוצאת הקול מן החושך לחופה שחורה. נסו לדמיין חתונה בשחור- נדמה שהיא מזכירה לוויה יותר מאשר חתונה. המדרש מזהה את החשיכה עם צער ואבל שאינם הולמים את המעמד הנשגב, המשמח והמרומם של מעמד נתינת התורה. המענה במדרש לבחירה העיצובית המפתיעה הוא שאכן, הקב"ה כבר צבע הכל בשחור כי הוא כבר יודע את שיקרה בעתיד ואת הבגידה שתבוא לא מעט אחרי פיסגת האהבים הזו. בני אנוש מורגלים בהדחקת החששות מעתיד פחות ורוד שממתין מאחורי הפינה, אבל הקב"ה הצופה מראשית-אחרית מנוע מלעשות זאת. יש בתיאור הזה צד מצער אך יש בזה גם צד מנחם. למרות הבגידה הצפויה הקב"ה לא ויתר עלינו, להיפך, הוא בחר בנו. הוא הפך את הבגידה לתפאורת החופה ובכך רמז שבמידה מסוימת היא גם הסיבה לתורה.

מדרש אחר דורש את החשיכה לשבח ולא לגנות עם ישראל.

"ורבנן אמרי אומות העולם שלא קיבלו את התורה שנתנה מתוך החושך עליהם הוא אומר (ישעיה ס) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, אבל ישראל ועליך יזרח ה' וכבודו עליך ייראה" (שם) (תנחומא, בא, ד).

לזכותו של עם ישראל נזקפת קבלת התורה מתוך החושך, ובזכות קבלתה בחשיכה יזכו לאור גדול. המדרש מלמד שבמכת חושך הייתה למצרים הזדמנות לקבל תורה אבל הם נמנעו מכך. לעומתם, אנו קיבלנו את התורה. המדרש מחדד שאנו הצלחנו להבין את גודל השעה גם כשהיינו נתונים במצבי לחץ וקושי או אובדן דרך. ועד היום אנו יודעים לזהות את קול ה' גם בחושך, גם בגלות הקשה, גם כשידו הקשה מונחתת על גבנו, אנו שומעים את הצליל המחשיך, ויודעים ומזהים את קול ה'.

למרות ההיפוך בהתבוננויות יתכן לומר ששתי הזוויות מצביעות על אותו עניין. קל לנו יותר לברוח אל הצללים מאשר להתמודד עם האור הגדול. יהודים בכל הדורות התקשו לקבל את הטוב והשפע (תכונה פולנית מוכרת). עינינו המסונוורות בוחרות בחשיכה, ושם אנחנו יודעים לגשש בהצלחה מרובה את דרכנו. אנחנו מתקשים לקבל את המתנות של הקב"ה ואת קירבתו אלינו ובוחרים באופן בלתי נסבל למצוא איך להבריח את השכינה השורה בינינו. וחלילה, כשנוטים הצללים, אנחנו נזכרים להבין כמה אנחנו זקוקים לידו הרחבה. משימת הגאולה היא להסתגל אל האור הגדול ולוואי שנזכה שכבודו עלינו ייראה.

(ואתחנן – נחמו תשפ"ג)