אכפתיות וכנות בין בני זוג

הפרשה הזו היא מבוא לניהול מערכת יחסים בין בני זוג כשהבסיס שהתורה מניחה הוא בשני עניינים, דאגה וכנות

אחד מפרטי הדינים שנזכרים בקשר לנדרי אישה נשואה הוא שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו ביום שמעו אותם. עם זאת, הזכות להפרה מתקיימת כל עוד הבעל לא קיים את הנדר. לאחר שקיים אותו אין הוא יכול להפר אותו עוד. את הדין הזה לומדים מן האמור: "וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ" (ל, טז). חז"ל הניחו שכשנאמר שהבעל נושא את עוון אשתו משמעות הדבר שהוא נענש, על כן הניחו שתחילת הפסוק מתאר חטא. לכן, הבינו שהמילים "אחרי שמעו" משמעותן- באיחור ולא מיידית לאחר שמיעת הנדר לראשונה. כלומר, שההפרה באה רק לאחר שהבעל כבר שמע את הנדר ולא הגיב מיידית בהפרה וביטול. הסיטואציה שנוצרת במצב כזה היא שהאישה שומעת את ההפרה, ואינה מודעת לכך שהבעל כבר קיים את הנדר מששמע ולא הגיב (שפתי חכמים). וכך מסביר הרשב"ם: "אחרי שמעו – והיא אינה יודעת ששמע". האישה סבורה שזו לבעל הפעם הראשונה שבה הוא שומע את דבר הנדר ומגיב לו מייד בהפרה. האישה מניחה, אם כן, שהנדר אינו חל ואינה נזהרת בנדרה וחוטאת, כיוון שלמעשה המצב הוא שהנדר קיים. דין התורה הוא "ונשא את עוונה". כלומר, הבעל נושא בעונש שמגיע היה לאישה. כפי שמבואר במדרש "הוא נכנס תחתיה". מכאן למדו "הגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין".

העקרון שהגורם תקלה לחבירו נכנס תחתיו לעונשין אינו שיטתי ומקור זה לא הפך ל"בניין אב". למשל, הדין הוא שאין שליח לדבר עבירה. קרי, אם אדם מציע לחבירו לעשות מעשה אסור, אם החבר יעבור את העבירה, מן הדין "אין שליח לדבר עבירה" והעבירה נזקפת לאחריות העושה אותה בלבד. אמנם, המאירי כותב: "אף על פי שאין שליח לדבר עבירה מכל מקום ראוי להיזהר שלא לגרום תקלה שכל הגורם תקלה היא נקראת על שמו" (מאירי קידושין מג, א ד"ה אע"פ). אך קריאה על שם אינה אלא ייחוס והאשמה ולא נשיאה בעונש. בדומה כשהמשנה מספרת על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה בשבת מעירה הגמרא: "לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו" (שבת נד, ע"ב). קריאת החטא על שמו של ר' אלעזר בן עזריה נעשית גם כשכל שעשה היה שלא מנע אותה מן המעשה האסור. וברור שאין כאן נשיאה בעונש אלא קריאה לערנות גבוהה יותר ולאחריות חברתית.

יתכן שבדיני נדרים יש מקור לכך כשהבעל נחשב כמי שגורם לאישה בידיים ממש לחטוא. כיוון שהאמירה שלו היא חתימת הנדר בין לחיוב בין לשלילה. ויתכן להסביר בדרך אחרת, שפרשת נדרים עוסקת במערכת זוגית בלבד. הקביעה "ונשא עוונה" אינה מתפרשת לפי זה רק במישור העונשי אלא גם במישור הפסיכולוגי. התורה מתארת את הנטל הנפשי שנושא הבעל מעתה ולא רק את הנטל העונשי. התקלה שגרם הבעל היא משא כבד שלא קל להיפטר ממנו. יתכן שהבעל נקלע למצב הזה מפני שאינו רוצה להודות בפני אשתו שברגע הראשון החליט להתעלם מנדריה וחש ניכור וחוסר רצון להתערב. הנדר משמש מראה לאינטראקציה הזוגית והפרשה הזו היא מבוא לניהול מערכת יחסים בין בני זוג כשהבסיס שהתורה מניחה הוא בשני עניינים, דאגה וכנות: דאגה וחיבה, אכפתיות והתייחסות לדברים שנאמרים. וכנות, כשמועדים ומתנכרים לרגע.

(מטות מסעי תשפ"ג)