פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
לאור המשקל הרב של הדת על אופייה של מדינת ישראל בתחומים דתיים מוסדיים כמו הרבנות, הדיינות והמועצות הדתיות, התעצם הפער בין גישות פמיניסטיות לבין המערכת הדתית הממוסדת
1. המהפכה הרעיונית, החברתית והפוליטית החשובה ביותר שעבר העולם המערבי במאה השנים האחרונות היא המהפכה הפמיניסטית. המהפכה הזו שינתה את דמות האדם, החברה, המדינה והאנושות בכלל, ובחברות מערביות דמוקרטיות בפרט, בכל היבט אפשרי. במרכזה של המהפכה הזו עומדת התפיסה שנשים הן בני אדם בכל מובן כמו גברים. הזכות לשוויון בין גברים ונשים היא זכות דמוקרטית ממדרגה ראשונה. לכן, חברה המתיימרת להיות דמוקרטית ובה נשים אינן יכולות לבחור ולהיבחר למשרות ציבוריות, להשתתף בחיים הציבוריים, ללמוד במוסדות אקדמיים, לצאת לעבודה מחוץ לבית ולא להיות מופלות לרעה בשל היותן נשים, לא להיפגע מאלימות בכלל ומאלימות מינית בפרט על כל סוגיה, כולל הטרדות מיניות- אינה באמת חברה דמוקרטית. היא גם לא חברה מוסרית.
פמיניזם הוא קריאה לא להפלות לרעה נשים אל מול גברים רק בשל השוני הביולוגי בינן לבין גברים. הוא קריאה להתייחס לאשה בכבוד אנושי בסיסי. הוא קריאה לאפשר לנשים לבחור באיזה תחום ושדה הן רוצות ללמוד, לפעול ולעבוד כדי לממש את הפוטנציאל שלהן.
מבחינה היסטורית, ההישגים העצומים במערב שהובילה התנועה הפמיניסטית שהתפתחה לאורך המאה התשע עשרה במדינות כמו בריטניה וארצות הברית לאחר מאבק ארוך וקשה ושקרמו עור וגידים לאחר מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה ב-1918, הם כמעט בלתי נתפסים לאור מה שהיה "מובן מאליו" בדרך כלל ברוב החברות האנושיות לאורך ההיסטוריה. תופעות מצויות ו"נורמליות" היו הבאות (לא שהן התקיימו תמיד, אבל הן התקיימו פעמים רבות מספור בחברות רבות מספור): נשים נמכרו כסחורה לנישואים או לזנות על ידי בני משפחותיהן; עברו התעללות פיזית ונפשית כולל אונס על ידי אבות, בעלים ובני משפחה אחרים; זלזלו ביכולותיהן השכליות למחשבה לא מעשית ונמנעה מהן האפשרות לממש את יכולותיהן, כך שהמין האנושי הפסיד את מחצית הפוטנציאל שלו.
כאשר יוצאים מחוץ לעולם המערבי ומתבוננים במציאות במדינות שונות – בעיקר, אבל לא רק- באסיה ובאפריקה, אנו רואים כי בעשרות מדינות מעמדן של הנשים הוא בכי רע. רוב הרעות החולות (למעט אפשרות הבחירה וההיבחרות בבחירות דמוקרטיות או מעין דמוקרטיות) שנמנו בשורות הקודמות ממשיכות להתקיים: נשים נאנסות, נרצחות, מוכות, נמכרות כסחורה מינית ל"תעשיית המין", נשלטות על ידי גברים במשפחותיהן, במקומות רבים נשים לא זוכות להשכלה בבית ספר ובוודאי לא בהשכלה גבוהה, נאלצות לעבוד בתחום הבית בעבודות קשות כל חייהן תוך כדי לידת ילדים רבים וטיפול בהם.
וכאן חשוב לי להעיר שתי הערות בפתח הסדרה:
- מי שחי בחברה מערבית בתחילת המאה העשרים ואחת אפילו לא יכול לדמיין כיצד חיו נשים לפני המהפכה הפמיניסטית. לא אחת גברים וגם נשים שטוענים בקול רם שהם מתנגדים לפמיניזם, ממש לא מתכוונים למה שהם אומרים בכל ההיבטים שציינתי לעיל, שאותם הם לוקחים כמובנים מאליהם.
- שורש אי ההבנה הזה נוגע בבלבול הכה מקובל בין עקרונות היסוד של הפמיניזם שאותם ציינתי לעיל, וכל המקבלים אותם הם בעצם פמיניסטים, לבין פרשנויות פמיניסטיות רדיקליות (שנעסוק בהן במדור הבא) שלא מוסכמות על רבות ורבים גם מבין אלה שמקבלים בברכה את ההישגים העצומים של המהפכה הפמיניסטית.
טעות שכיחה זו קיימת גם בתפיסות רעיוניות אחרות. לא כל מי שהוא יהודי דתי החי על פי ההלכה, מאמץ את התפיסות החרדיות הליטאיות המחמירות. לא כל מי שהוא ליברל מסכים עם השיח הליברלי הפרוגרסיבי המוקצן, אבל הוא מקבל את תפיסות היסוד הליברליות על מרכזיות החירות והשוויון האזרחי. לא כל מי שהוא מאמין מוסלמי תומך בתפיסות ג'יהדיסטיות אלימות. בכל המקרים האלה, ההיפך הוא הנכון. כך גם באשר לפמיניזם. כל מי שמסכימה (וכנ"ל גברים. פשוט הקול הדומיננטי הוא של נשים) עם מה שנאמר לעיל— היא פמיניסטית, גם אם היא לא מוכנה להגדיר את עצמה כ"פמיניסטית".
2. כאן אני מגיע למפגש המורכב שבין הפמיניזם וההלכה. ככל שמצבן ומעמדן של נשים יהודיות דתיות בחברות מערביות דמוקרטיות ובמדינת ישראל השתפר, כך גם התעצם הפער בין המסורת היהודית שלא הייתה פמיניסטית, שהרי היא התפתחה לאורך הדורות במציאות של חוסר שוויון בין גברים ונשים, לבין תפיסות ביחס לנשים שהפכו ל"מובנות מאליהן" בחברות המערביות של ימינו, וגם במדינת ישראל. עבור יותר ויותר גברים ונשים שהפנימו תפיסות פמיניסטיות בסיסיות (לא רדיקליות) הפער בין מה שקורה בחיים "האמיתיים" לבין מה שקורה בטקסים הדתיים, בבתי הכנסת, במוסדות הדתיים וכו', הופך ללא נסבל. כתוצאה מכך, קבוצה הולכת וגדלה של נשים וגברים המחויבים להלכה, פעלו ופועלים כדי לפרש מחדש תפיסות הלכתיות שהיו מקובלות לאורך הדורות, לאור הגישה ההלכתית המאפשרת דיאלוג בין טקסטים לבין פרשנויות שלהם לאור כללים הלכתיים.
מספר מהסוגיות הבולטות שבהן כבר חלו שינויים משמעותיים כתוצאה מהמתח הזה הן: לימוד תורה ובמיוחד גמרא על ידי נשים; מאבק בתופעת סרבני הגט; מאבק ליתר השתתפות נשים בתחומים ציבוריים שונים; השתתפות אקטיבית של נשים בטקסים דתיים כמו אמירת קדיש, זימון בסעודה, יתר השתתפות בפעילות בית הכנסת ועוד. חשוב לציין שתהליכים אלה קרו בעיקר בקרב הציבור הציוני דתי ולא בקרב הציבור החרדי. עם זאת, גם בתוכו מתרחשים שינויים כמו עליית מספר הנשים הנוהגות, הלומדות במוסדות אקדמיים והמכהנות בתפקידים משמעותיים.
היבט חשוב נוסף לסדרה הזו: לאור המשקל הרב של הדת על אופייה של מדינת ישראל בתחומים דתיים מוסדיים כמו הרבנות, הדיינות והמועצות הדתיות, התעצם הפער בין גישות פמיניסטיות לבין המערכת הדתית הממוסדת, שנשלטה עם הזמן בעיקר על ידי חרדים בעלי עמדות לא שוויוניות.
במהלך הסידרה נעסוק בכל ההיבטים הללו ונעמוד על המפגש המרתק ולעיתים הטעון בין הפמיניזם לבין ההלכה היהודית והתוצאות של המפגש הזה. ננסה לראות עד כמה ניתן לשלב בין פמיניזם להלכה והיכן יש פערים שקשה להתגבר עליהם.
והערה אישית לסיום: אני יהודי דתי אורתודוקסי שההלכה היא חלק משמעותי ביותר בחייו. באותה העת אני במוצהר פמיניסט מהזן הלא רדיקלי (ולכן מבוקר בחריפות לא אחת מכיוונים מנוגדים). חשוב לי לנסות לשלב כמידת האפשר את הפמיניזם שהוא מוסרי ודמוקרטי בעיניי עם עולם ההלכה. הטורים הבאים ינסו לפתח את גישתי הפמיניסטית ההלכתית בסוגיות שונות.
(חוקת תשפ"ב)
