פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
דמות מיוחדת בתנועת 'המזרחי' שתמכה במעורבות נשים בחיים הציבוריים גם כבוחרות וגם כנבחרות הוא הרב יהודה ליב זלוטניק (אבידע, פלונסק 1887- ירושלים, 1962). הוא התבסס בעיקר על נימוקים מוסריים ומעשיים:
"נביט נא אל העניינים כמו שהם: גם מרבית החרדים אי אפשר להם בחיים הפרטיים והחברתיים להימנע לגמרי מבוא בחברת נשים […] אבל בשום פנים לא אוכל להבין את הלוגיקה המוסרית של זה העומד ומכריז: 'ביען שאני איני חפץ לשבת יחדיו עם אישה, לכן לא תבחר האישה, רק אני לבדי'? […] ואם אי אפשר לנו לגזול את זכותה של האישה היחידה לבחור במי שהיא חפצה, איכה זה נשלול מאלפי בוחרים את זכותם, אם מוצאים הם, כי איזו אישה ראויה יותר לאותה משרה מכל האנשים האחרים? ובייחוד הן צריך ה"מזרחי" להשתדל, כי כל חלקי העם יעזרו לתחייתו. ואיכה זה אפשר לו לה"מזרחי" להרחיק את הבנות ואת הנשים כליל מעבודת תחיית האומה ומעבודת הציבור והקהילות[…] אם יאמר ה"מזרחי" להשפיע על כל שדרות העם, אז איכה זה יאמר להרחיק מעבודת הציבור את הבנות ואת הנשים? הן רואים אנו, כי כבר עבר הזמן, שבו היה "כל כבודה בת מלך פנימה". […] ואת גלגל מהלך החיים הן לא נוכל להפוך אחורנית, ומי איפוא ירוויח ממלחמת שווא ותפל זו? התורה? היהדות?" (מתוך: אברהם רובינשטיין, תנועה בעידן של תמורה, רמת- גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשמ"א, עמ' 161-159).
לימים התבסס המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פרופ' מנחם אלון, בין השאר על עמדתו זו של הרב זלוטניק בפסק דין שקדיאל שאפשר מינוי אישה למועצה דתית (בג"צ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לעניני דתות ואח' פ"ד מב(2) 221).
וכאן אנו מגיעים לפסיקתו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. למרות שהרב עוזיאל כתב את הדברים בשנות ה-1920', הוא פרסמם רק בשנת 1940 כשהרב קוק עליו חלק, כבר לא היה בין החיים (הרב בן ציון מאיר חי עזיאל, משפטי עוזיאל, חלק ג', חושן משפט, סימן ו', הובא גם בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז, סימן מד):
"על הראשונה [=היינו זכות הבחירה האקטיבית] לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור, ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת. כי הלא בבחירות אלה מרכיבים אנו אלופים לראשינו ונותנים יפוי כח לנבחרינו לדבר בשמנו, לסדר את עניני ישובנו ולהטיל מסים על רכושנו, והנשים בדרך ישר או בדרך אי-ישר [=בבחירות ישירות או עקיפות] מקבלות עליהן מרותן של נבחרים אלה, ונשמעות להוראותיהם וחוקיהם הציבוריים והלאומיים, ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתן?
"ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות ואינן יודעות לבחור בראויים לעמוד בראש הצבור, אף אנו נאמר: אם כן נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת, שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ. ואולם המציאות מטפחת על פנינו, ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים, לישא וליתן, למכור ולקנות, ולנהל את עניניהן באופן הכי טוב. והאם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אישה גדולה שלא מדעתה?[…]
"ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו[…] ומשום שלום הבית?[…] אם כן, נשלול זכות הבחירה גם מהבנים והבנות הסמוכים על שלחן אביהם[…] ".
באשר לזכות האישה להיבחר למילוי תפקיד ציבורי – לכאורה עומדים דברי הספרי והרמב"ם בהלכות מלכים, עליהם עמדנו בטורים קודמים, כי "כל משימות שבישראל אין ממנים אלא איש ולא אישה". אולם, מדבריהם של ראשונים אחרים משמע שאינם סוברים כך. והוא מוסיף: "יש מקום להכשיר בחירתם מטעם אחר, והוא: שלא נאמר ההלכה זאת אלא במנוי הנעשה על ידי סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מנוי אלא קבלה [קבלת הציבור] […] ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של איסור. ובאשר לסכנת הפריצות מהישיבה ביחד בתפקידים ציבוריים: "הסברא נותנת לומר, דבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה".
(עקב תשפ"ג)
