פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בסיום הטור הקודם ראינו כי בקרב פוסקים אשכנזים (בגרמניה ובצרפת) מתקופת הראשונים (המאות ה-15- 11) הייתה מגמה של הרחבת האפשרות של נשים להעיד או להיות נאמנות בנושאים שונים, ובעיקר כשמדובר בתחומים שנשים מצויות בהם כמו מילדות או כאלה שגברים אינם רגילים להיות בהם כמו מריבות בעזרת נשים.
תקנה המיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה (1028-960), דמות האב הגדולה של פוסקי אשכנז, או לנכדו של רש"י, רבנו תם (צרפת, מאבות בעלי התוספות במאה ה-12), קובעת כי נשים- כמו עדים פסולים אחרים- יכולות להעיד על מקרים של קטטה או הכאה, וזאת משום שאין פנאי לזמן עדים כשרים. לימים היו פוסקים שהסתפקו בגישה מצמצמת של אפשרות העדות של נשים למקרים שצוינו (כמו הסמ"ע, רבי יהושע פלק, פולין, המאה ה-17) ואילו אחרים הרחיבו את התקנה הזו לכלל דיני נזקים (כך למשל, רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין במאה ה-19 ברוסיה בספרו "ערוך השולחן". ראו לפירוט את אבי גורמן, בין מסורת לחידוש-סוגיות מסדר נשים, ירושלים: כרמל, תשפ"א, 308-307 ובהערות שם).
לעומתם, בקרב חכמי ספרד לא נעשתה הרחבה ביכולתן של נשים להעיד. וכך למשל פסק הרמב"ם: "אין הנזקים משתלמין, ואין חייבים בכופר, ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד […] לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים, עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות ויעידו בבית דין, ויחייבו בית הדין לשלם" (משנה תורה, הלכות נזקי ממון, פרק ח', הלכה יג). וכך קובע גדול פוסקי ספרד בשלהי המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, הרשב"א, נחרצות:
"דעו שעדות הנשים ואפילו אם יהיו אלף- כולן שוות כעדות אחת ואין עדותן עדות אלא בדבר איסור בלבד. ואני רואה מתוך הקונטרס שכתבתם אתם ותוקעין עצמכם על עדות הנשים. ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים במקומות שהנשים יושבות שם בבית הכנסת מפני שהוא מקום מיוחד לנשים ואין האנשים נכנסים שם בשעת שהנשים יושבות שם. ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענו מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם. ואף על פי שאמרו בפרק עשרה יוחסין (יבמות, דף ע"ג ע"ב) שלשה נאמנים על הבכור אביו ואמו והחיה [=המילדת]. ואף על פי שאנו מחזיקים בו לעניין פי שנים בבכור על פי הנשים- שאני התם [=שם זה שונה] דאי אפשר זולתי זה דאין האנשים מילדין את הנשים" (שו"ת הרשב"א, חלק ה' סימן קלט).
הביטוי הבולט ביותר למחלוקת בין הגישות הספרדית והאשכנזית לעניין הרחבת עדויות הנשים הוא במחלוקתם של רבי יוסף קארו, גדול פוסקי ספרד והרמ"א, גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16:
"אשה, פסולה וטומטום, ואנדרוגינוס, פסולים מספק".
הגה [הגהות הרמ"א]: " וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפרק ח' מהלכות נזקי ממון וכן כתב הבית יוסף וכל זה מדינא [=מעיקר הדין] אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (תרומת הדשן, סימן שנ"ג ו [ספר ה] אגודה פרק י' יוחסין). ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בעניין הכאה ובזיון תלמיד חכם או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז). והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג /צ"ג) (שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות עדות, סימן לה, סעיף יד).
בטור הקודם ראינו את גישתו של פרופ' אברהם גרוסמן לפיו המעמד העדיף של נשים באשכנז ביחס לספרד, הוא שמסביר את ההבדל בגישה ההלכתית בין פוסקי אשכנז וספרד. לעומתו, טוען פרופ' שמשון אטינגר, כי יש עוד סיבה לכך והיא שחכמי אשכנז סברו שפסול עדות בנשים הוא גזירת הכתוב ולכן יש מקום לצמצם את הגזירה לאותם דברים שחודשו ולא לדברים נוספים. לעומתם, חכמי ספרד סברו שמדובר בהנמקות ענייניות מהותיות, ולכן אין לאפשר היתרים לעדות נשים (שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, ירושלים: המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית והוצאת נבו, 2011, עמ' 172-171).
(אחרי-קדושים תשפ"ג)
