
אבות ג', י"ח
"רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגִמַטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה" (אבות ג', י"ח).
משנתנו מציגה היררכיה בנוגע לזירות לימוד/עיסוק שונות בעולם הדתי. מחד, התייחסות לפרטי קרבן התורים ובני היונה (קינין) ועיון בסוגיות נידה, ומולה, נזכרים מדע האסטרונומיה וחישובי הגימטריה. בעוד הזירה הראשונה זוכה לכינוי "גופי הלכות", כינוי המעיד על זיקתה למהות התורה, השנייה זוכה לכינוי – "פרפראות לחכמה": תיבול או קינוח המוסיפים טעם לעניין רציני, תוספת אסתטית ומעודנת למרחב החיים הדתי.
מה פשר הבחנה זו?
נראה כי העוסק בדיני הקרבת קורבנות ועיון בהלכות נידה, פוגש את החיים במלוא עוצמתם, על הניגודים שבהם ומורכבותם. גם הקורבן וגם הנידה, פרטיהם והלכותיהם נוגעים בדיני נפשות – חיים ומוות, טומאה וטהרה, ריחוק וקרבה. זוהי תורת חיים. לעומתם, העוסק בחישובי זמנים ומשקלי אותיות, ניצב בעמדת המתבונן והצופה, מחוץ לדופק החיים, ומתפעל מתבנית היקום וגדולת הבורא מבלי להיות חלק ממנה.
לא בכדי, בחר, לדעתי, רבי אלעזר חסמא בהלכות יונה (קינין) ונידה. סביר להניח כי ישנן מלבדן עוד הלכות מורכבות להבנה וליישום. ואולם, אישה ויונה לאהובה ולכנסת ישראל נמשלו: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" (שיר השירים א', ט"ו), "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע…" (שם, ב', י"ד), ודמיון זה מעיד על אופייה של מערכת היחסים בין ישראל לבורא, הכולל גילוי, כיסוי, חיזור ותשוקה. זכורה לי אחיזה ביונה, טרם שילוחה. מבעד ידי חשתי בליבה הפועם ובכמיהתה להתעלות ולנסוק אל על.
ונקודה למחשבה: מסופר על רבי אלעזר חסמא שהיה בקיא בעצמו בחשבון ובאסטרונומיה ואף ידע לשער כמה טיפות יש בים (מסכת הוריות, י',א'). במקום אחר נזכר, כי פעם אחת עלבו בו אנשים, בשל חוסר בקיאותו בברכות קריאת שמע ובמעבר לפני התיבה. את כינויו – "חסמא", רכש לאחר שלמד והתחזק (התחסם) רגשית ומעשית (ויקרא רבה כ"ג). שני סיפורים אלה מעידים על אדם, שלכאורה ניהל אורח חיים הפוך מזה הנזכר במשנה שלנו, ואולי, המהלך המתואר בסיפור האחרון, משקף את המסע שהביאו לגיבוש ההכרה בחשיבות הפניית המבט מן הים והכוכבים שבשמים, אל הקרביים ואל פנימיות הגוף, תוך התפלשות עוצמתית, ועם זאת עדינה, בתורה ובפרטי מצוותיה.
לתגותות: naomieini1@gmail.com
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)