הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
בימים אלה שאנו בעיצומו של משבר ומתח פנימי, ימים של חרדה מפני העתיד – צריך לזכור ולהזכיר לעצמנו את עצמנו
הקיום הנצחי של העם היהודי לאורך אלפי שנות היסטוריה הוא אחד מהתופעות המופלאות שאין להן הסבר רציונאלי. הוגים והיסטוריונים מכל עמי העולם, עמדו מול התופעה הזו בהשתאות. למרות שההיסטוריה שלו הייתה רצופה אסונות, רדיפות, פגיעות בגוף וניסיונות להשמדה, עם ישראל שרד את כל אלה. במקביל אליו, באותן שנים ממש, עמים אחרים גדולים ורבי עוצמה ששלטו בעולם נעלמו כלא היו. מארק טווין כתב: "המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שֶכָּבה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?" (מסע תענוגות לארץ הקודש).
היריעה תקצר מלציין את מספר האסונות, המשברים והחורבן שעם ישראל עבר בהיסטוריה שלו. את עוצמתם ואת המחירים הקשים שהוא שילם עליהם בזמנם. אולם, יש ב'גנים' של עם הנצח הזה, 'גנים' פלאיים של הבראה ושיקום, כוחות חיים וצמיחה אדירים, שבזכותם הוא שרד את כל המשברים, ומחלק מהם, בניגוד לכל הגיון, הוא אף התעצם ממה שהיה לפניהם. העץ החסון הזה שגם אם הוא נכרת, השורשים החזקים וחסונים שלו מתגברים ומצמיחים אותו מחדש.
תשעה באב הוא יום האבל הלאומי הקשה ביותר בלוח השנה. בו אנו מתענים ומציינים את האסונות והחורבנות הקשים שבתולדותינו, שאיימו לכלותינו. מתכונת האבלות היא סופנית, כמי שמת לו מת מדרגה ראשונה של קירבה. אולם, גם ביום קשה זה מ'חצות היום' חל שינוי באבלות, ויש קהילות שבהן מתחילים לנהוג מ'חצות' מנהגי גאולה. השבת שלאחר ט' באב היא 'שבת נחמו' על שם ההפטרה הנקראת בה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יד' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיהו מ א). ה'נחמה' איננה רק מרפא לשבר הנפשי שבאסון ובאובדן אלא גם ביטוי לצמיחה ולשיקום המופלא שבאו אחריו.
בשבוע שלאחר ט' באב חל ט"ו באב. אחד מימי השמחה הקדמונים בישראל. עליו נאמר: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וכו'. שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, וכו'. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים" (משנה תענית ד ח). יום של שידוכים ובניין בתים חדשים בישראל. אחת הסיבות לשמחה ביום זה היא שהוא: "יום שכלו בו מתי מדבר" (ב"ב קכא ב). כלומר שביום זה מוצתה טרגדיית החורבן במיתת כל דור חטא המרגלים שאירע בט' באב. ביום זה נסגר מעגל של טרגדיה וחורבן והחל מהלך של נחמה וצמיחה לעתיד. ביום זה מקימים בתים חדשים בישראל ויוצרים תשתית של ההמשכיות והשתקמות מהטרגדיה של חטא המרגלים.
פרשת השבוע נפתחת בבקשה של משה רבנו לזכות להיכנס לארץ ישראל, להמשיך את המפעל שהחל בו בהוצאת ישראל ממצרים. להשלים את מהלך השיקום של חטא המרגלים, להכחשת חובת ירושת הארץ ובניינה. אולם, בקשתו הושבה ע"י הקב"ה בשלילה: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ד' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברים א לז). אולם בצד השלילה, ניתן המענה הבונה: יהושע בן נון, תלמידו וממשיך דרכו, הוא זה שינהיג את עם ישראל בירושת הארץ, בצמיחה המחודשת והבניין של עם ישראל בארץ ישראל, לאחר המשבר. המנהיגות של אנשי המופת בעם ישראל, בשעת שגרה ובשעת משבר, שותפה לפלא האלוקי של נצח ישראל ושרידותו.
תופעת הצמיחה של עם הנצח מתוך המשברים, קשורה לגן נוסף שלו, של האמונה והאופטימיות, הבלתי מנוצחת גם בימים קשים.
בימים אלה שאנו בעיצומו של משבר ומתח פנימי, של חציית קוים אדומים שעלולים לפרום ולפגוע בלכידות של עם ישראל וחוסנו של צה"ל, ימים של חרדה מפני העתיד – צריך לזכור ולהזכיר לעצמנו את עצמנו, ולשאוב אופטימיות, תקווה, ותעצומות כדי לאחות ולרפא, כדי לייצר צמיחה שתביא אותנו למקום משופר יותר ממה שהיינו לפניו.
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)
