לא נפסיק לחפור 

"אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו", שורר המשורר נתן אלתרמן ב"זמר הפלוגות" שלו. אך מהן "חפירות חייו" של עַם, והיכן ניתן למוצאן?

בלשון ימינו, הפכה ה"חפירה" שם גנאי לטרדן סדרתי, ה"חופֵר"-דש עד אין קץ בנושא מסוים, ובמקום להוציא עפר מן הבור מוציא את שומעיו מדעתם. בלשון מקרא ה"חפירה" היא גם שם נרדף לריגול.

בפרשת "תולדות" מוצאים אנו את ה"חופר" הראשון, והוא לא סתם חופר אלא חופר סדרתי. כדרכה של תורה, בכמה פסוקים (בראשית כו, יז-כב)  מקופל עולם שלם, שכוחו יפה לא רק לשעה אלא לדורות: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם… וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם… וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיה… וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ".

בראשית הפרשה ובסופה, אנו פוגשים ביצחק החופר בארות. חופרים גם עבדיו, אך הם מתייאשים לנוכח מעשי החבלה של הפלישתים הרבים עמם על הבארות.

עיון בתולדות חייו מלמד שיצחק כמעט ואינו מדבר אלא עושה. אין הוא מרבה דברים בעניין זכותו על הארץ ועל נחלת אבותיו, אלא מיישב אותה. בונה וחופר, זורע ורואה ברכה בעמלו.

מעשה אבות – סימן לבנים. לא רק לעניין הטוב, אלא גם לעניין הצרות והתלאות. כאברהם אביו, גם חייו של יצחק היו רוויי ניסיונות. לאחר ניסיון העקדה הטראומטי, ניצול המאכלת יצחק נושא לאישה את רבקה. מן הסתם, קיווה לישב בשלווה, לפתוח בחיים חדשים, שלווים. הנסיבות הובילו אותו למקום שונה לחלוטין. בעקבות הרעב, נאלץ יצחק לנדוד לגרר. בעוד יצחק "מצחק את רבקה אשתו", חומד אותה אבימלך מלך פלישתים, ורק בנס שמיים ניצלה מציפורניו.

סוף טוב – הכל טוב. כמעט. אבימלך מעניק לו חסות, "הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת", ויצחק עושה חיל בעסקיו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהו ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה".

לכאורה, מגיע יצחק אל המנוחה ואל הנחלה. אך משמבקש הוא לשבת בשלווה וליהנות משגשוגו המקצועי והכלכלי, באה המהלומה: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".

שנאת ישראל לא החלה היום. לנוכח הצלחתו המסחררת של יצחק, "מקנאים אותו פלישתים". בתחילה, מן הסתם, היו אלה דיבורים בעלמא, על ה"יהודי שמשתלט על נכסינו".

עד מהרה הפכו אלה לגל של שנאה תהומית, המתבטאת במעשים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". הפלשתים אינם מסתפקים בסתימת הבארות והשבתתם. הם ממלאים אותם עפר, שלא ייראה ובל יימצא זכר ושארית לאברהם ובניו.

לאחר הפגיעה ברכוש, קצרה הדרך לגירוש המלווה בדמוניזציה. "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בדומה לדברי פרעה במצרים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו").

יצחק, המגורש, אינו נח לרגע. עד מהרה הוא מסתגל למצבו החדש, ופועל במרץ להפרחת השממה: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". זאת הפעם, האויב מתחיל להיכנע. הוא כבר לא ממלא את הבארות עפר, אלא מסתפק בסתימתם.

יצחק אינו שוקט על שמריו: והוא אינו מסתפק בחפירת בארות, אלא קורא להן שמות: "וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". את טיבה של קריאת שמות זו לבארות, ותפקידה החשוב בהפצת דבר ה', מסביר בעל "הכתב והקבלה" (ודבריו הובאו בעיוניה של נחמה ליבוביץ בפרשתנו) כ"תחבולה נפלאה" להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאות ה', ובזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם".

בכישרונם השיווקי הבינו אברהם ויצחק כי כוחו של פרסום סמוי, חזק פי כמה מפרסום ישיר. לפיכך, נקטו בתחבולה עקיפה להטמעת המסרים של האמונה בקב"ה ושירוש העבודה הזרה.

המאבק על ה"בארות" אינו רק על רכוש ונכסים. זהו מאבק אידיאולוגי, על דרך, על מסרים. לנוכח גילויי השנאה והמשטמה יכול היה יצחק לברוח מן המערכה ולנסות את מזלו במקום אחר. למצער, יכול היה להילחם עם אויביו ולכבוש מהם בחזרה את הבארות שגזלו ממנו. אך הוא נוקט בגישה שונה לחלוטין. במקום מלחמה, הוא מוסיף עשייה; במקום שנאה, הוא מוסיף יצירה. "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה".

רועיו של יצחק כבר התייאשו. מעשי ידיהם, הבארות, נסתמים בזה אחר זה, ויצחק אדונם מבליג. אך יצחק אינו מתייאש. זאת הפעם הוא חופר בעצמו את הבאר: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר – לשון יחיד – בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".

סוף התעקשותו של יצחק – ניצחון מוחץ. על כל באר שסתמו לו אויביו – בנה שתיים אחרות. פתאום מבקשים אויביו להיות אוהביו. "ואבימלך הלך אליו מגרר, ואחזת מרעו, ופיכל שר צבאו". משלחת דיפלומטית שלמה מבקשת לחלות פניו. יצחק אינו מתבלבל, לא שוכח ולא סולח: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי, ותשלחוני מאתכם". הוא יודע היטב שלא מאהבת יצחק באו אליו. למרות זאת, הוא מבליג על רגשותיו, עושה להם משתה, וכורת עמם ברית. המשולח-המגורש, היה למשלח: "וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק", וסופו של הסיפור בכי טוב: "וילכו מאתו בשלום".

(תולדות תשפ"ב)