הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)סיפורו של יוסף שזור בענייני חלומות. לפי הפילוסוף ברנרדו קסטרופ, אחד הרגעים המזיקים ביותר להתפתחותו הרוחנית של אדם, הוא כאשר אומרים לו בפעם הראשונה כילד, "זה היה רק חלום". מנקודת מבטו של ילד קטן, אין הבדל בין חלומות למציאות: שניהם הרי מוחשיים עבורו באותה מידה. כאשר אומרים לו "זה היה רק חלום", מלמדים אותו למעשה שיש שני סוגי מציאות: המציאות "האמיתית", שקיימת מחוץ לתודעתו של האדם, אינה נובעת ממנה ואינה מושפעת ממנה; והמציאות של החלום, שקיימת רק בראשו של החולם, נובעת מתוך עולמו הפנימי, ואינה באמת "אמיתית".
ולמה האמירה הזו מזיקה? ראשית, משום שהיא גורמת לאדם להתייחס לחלומותיו בביטול ולהתעלם מהם. אם זה "רק חלום", כנראה חלום זה שום דבר. אבל חלומות הם לא שום דבר. אמנם "אין חלום בלי דברים בטלים", אבל באמצעות החלום והדימויים המופיעים בו יכול אדם ללמוד רבות על עצמו, על עולמו הפנימי והלא-מודע שלו, אם רק יקדיש להם תשומת לב מספקת. יתרה מזאת, יש חלומות הגובלים בנבואה, ומאפשרים לאדם להציץ לא רק לעומק נפשו הפרטית, אלא ללא-מודע הקולקטיבי של האנושות (במושגים של יונג), ולהשיג מתוך כך תובנות על העולם. כל זה לא יקרה אם מתרגלים להתייחס לחלום כאל שום דבר.
שנית, אמירה זו מזיקה משום שהיא מקבעת את התפיסה כאילו המציאות שאנו חווים היא חיצונית, מנותקת מהנפש והתודעות שלנו ואינה מושפעת מהם. כאילו הצניחו אותנו לתוך קופסה מוצקה שנקראת "המציאות". אולם האם זה כך? לפי קסטרופ, ולא מעט הוגים אחרים, המציאות עצמה היא תוצר של סך כל התודעות שלנו. היא לא קופסת חומר שאנחנו לכודים בתוכה, אלא יצירה שאנחנו מקרינים מתוכנו החוצה, כאשר ההקרנות של כל הנפשות והתודעות יחד פועלות זו על זו עד שמתוכן מתגבשת המציאות המוכרת. אפשר לומר שכשם שהחלום נובע מהנפש הפרטית, כך המציאות נובעת קולקטיבית מנפשותיהם של כל בני האדם, כמו חלום משותף, שריבוי המשתתפים בו הופך אותו לקבוע ומוגדר יותר מחלום פרטי.
אם המציאות נובעת מתוכנו, עלינו להתבונן בה כדי להבין את הדברים שהיא מבטאת, כשם שמתבוננים בחלום כדי להבין את הנפש. לא בהסתכלות חיצונית, אלא בהסתכלות פנימית.
(וישב תשע"ט)
