העיר שהייתה לנו בית

יש לעיר הזו הרבה צדדים. קשה בה הפרנסה, וקשים חלק מהאנשים, והיא בודדה ולא מתפתחת, ורחוקה מכל מה שעוד אפשר. אבל לנו אלו היו שנים של חיסון

את תחילת חיינו הזוגיים התחלנו בצפת. לא אני ולא החתן הצעיר הכרנו את העיר. להיפך, היא היתה רחוקה לי מההורים ומבודדת על ההרים. הכרנו אותה כעיר לחופשות, לשבתות, לא כל כך למגורים. אבל משהו בה משך אותנו. טיילנו שעות בסמטאות, ישבנו ושתינו מיץ סחוט על הגגות. הסתובבנו ברחובות וחיפשנו בית, לא שאי אפשר לחפש ביד 2, אבל מול מחשב לא קורה מה שקורה כשמכתתים רגליים בסמטאות, הולכים בהן קצת לאיבוד, דופקים על דלתות, מחפשים בית. מתיישבים לשתות תה ולא מצליחים לעזוב כי רק עוד סיבוב ועוד עוגיות ועוד גבינה טובה שעושים בדיוק כאן ברחוב, ועוד שמן זית שחייבים לטעום.

אחרי יום שלם של חיוכים ובטן מפוצצת מצאנו בית קטנטן ומיד הרגשנו שהוא שלנו. סלון עם תקרה מקושתת ואבנים של מערה, קמין עצים וחצר מרוצפת על גפן גדולה ומשתרגת. הבית היה פנוי אבל החתונה עוד היתה קצת רחוקה. לשכור אותו סתם חודשיים מראש לא רצינו, ולהיפרד ממנו לשלום גם לא רצינו. סיכמנו עם בעלת הבית שאם אף אחד לא ישכור את הדירה בחודש הקרוב, נשלם עליה חודש אחד לפני וניקח אותה.

הבית חיכה לנו, אף אחד לא חטף אותו בחודש ההוא ואת החודש שהסכמנו לשלם בעלת הבית הסכימה לספוג ושמרה לנו אותו. העיר קיבלה את פנינו ורק קראה לנו שנבוא כבר. "עם כל השאר", היא אמרה, "נסתדר".

וכמו להכנס לספר אגדות, לממלכת נרניה שבתוך ארון הבגדים, צללנו ברגע אל החיים בעיר העתיקה. לאט לאט הכרנו אנשים, בלי ועדת קליטה ובלי קהילה. סתם, הולכים ברחוב ומישהו עוצר ומחייך, ואומר "תבואו". "תעלו לקידוש", "בואו לנגן בהבדלה", "תטעמו לחוח שהכנתי". פגשנו דמויות שיש רק בצפת, ודמויות שהיו בהרבה מקומות ובחרו להיתקע בצפת, וחבורה של זוגות כמונו שבאו להיות קצת לבד, ביחד. ואומנים, ואנשים בודדים אמריקאים, ואנשים בודדים לא אמריקאים. ומשפחות של צד"לניקים, ובניינים שגרות בהם משפחות חרדיות ובכל בנין מתקיים עולם שלם מחוץ למערכת הרגילה: חנות תכשיטי זהב, וגמ"ח טיטולים וכירופרקט שהוא גם מקובל ומקובל שהוא גם עושה חריימה בימי שישי. והכרנו חוזרים בתשובה עם עיינים בוערות מחירות, וחוזרים בתשובה עם קיבעון של חוזרים בתשובה.

וגידלנו תינוקות ועטפנו אותם טוב טוב בקור ודחפנו עגלות בעליות החדות. וטיילנו בבתי כנסת ונתנאל היה נתקע שם לסעודות שלישיות של הרינג וערק וחוזר מהתפילות לועס זיתים של אזכרות. וקבלות שבת מרגשות בהבנה שכאן, בדיוק כאן, יצאו האר"י הקדוש וגוריו לקבל את השבת שגלשה מההרים האלה. ואפשר להצביע באצבע: "ההרים האלה" וככה, בחיי שאפשר לראות אותה יורדת. את השבת. ונסענו לרבי שמעון כאילו זו נסיעה לקניון, סתם לקפוץ לראות מה שלומו, ולהתפלל ולהבין תוך כדי, מה שלומך. ובדרך לעצור ביער עין זיתים, ולטבול במעיינות קרים, ולראות את נחל פארוד שוצף ביום, ואת סלע עכברה עומד יציב בלילה. ולעמוד על הגגות ולהרגיש קרוב מאד לשמיים ולהסתכל עליהם מספיק זמן עד שהם נראים לך ים. ואיך גם מעל הפיח של תחנה מרכזית, והירקות של השוק, והריח של הקפה שעולה מהמפעל של עלית (אפילו לחובבי קפה כמוני זה ריח בהגזמה) מעל הכל פרוש ענן של קודש דק.

אני יודעת, יש לעיר הזו הרבה צדדים, לא רק שיר הלל. קשה בה הפרנסה, וקשים חלק מהאנשים, והיא בודדה ולא מתפתחת, ורחוקה מכל מה שעוד אפשר, ואפשר להיתקע בה ולא לצמוח הלאה, ואפשר לחיות בה בדמיונות עד שהמציאות מתפוצצת לך בפרצוף. אבל לנו, שבאנו אליה עם משאבים חיצוניים ועתודות פנימיות ורק לכמה שנים, אלו היו שנים של חיסון. זריקה של רוח שלא יצאה מהר ממחזור הדם של הבית שלנו. עכשיו, בימים סביב ט"ו בשבט אני זוכרת לרגע נוסף את צפת שממנה יצאה תורה וקבלה, וחכמיה עדיין הולכים בה ברחובות ומפזרים עלינו רסיסים מרוח הקסם.

(יתרו תשפ"ב)