הנשיאה חיות בוודאי ערה לחשש של 'משבר חוקתי', שממשלת נתניהו-בן גביר עלולה שלא לציית להחלטות בג"צ, מה שיכניס את הדרג המבצע, הצבא, המשטרה, זרועות הביטחון, לדילמה- למי לשמוע
המוגלה התפוצצה
הקרע בעם קשה, כואב. מדאיג. מאוד. כמו רבים כאן, גם שנתי שלי בלילות נודדת. בשעות האור, מצב הרוח נע בין דכדוך ל'על הפנים'. מה יהיה? בא לי להאמין ש'יהיה טוב', אבל נוכח האווירה הכללית, ונוכח זה שקיצוניים פנאטים בשני הצדדים הם שקולם גובר על הקולות האחרים, והמדיה כולה, כמו גם הרשתות החברתיות, מלבים את השנאה ואת האש, אני מתקשה להצטייד באופטימיות. מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ומתקשה לראות את האור בקצה המנהרה. שומע את הקולות (בשני הצדדים), רואה את המראות ותוהה- לאן זה יתדרדר? מדברים על כך שמלחמת האחים כבר כאן. מלחמה, מטבעה, איננה סטטית. היא דינמית. מלחמה אינה רק בנשק חם.
אני תוהה, איך ייראו פניה של מלחמת אחים זו, בתפילה ובתקווה שלפחות לשימוש בנשק קר או חם לא נגיע. (חשד לנסיונות דריסה, לכאורה, כבר ראינו). לאן אנו מתדרדרים? דומני, שנכון לעכשיו כבר אפשר להצביע על כמה מאפיינים, מעבר ל'רק' התבטאויות קיצוניות ובוטות בשני הצדדים.
למשל, התנתקות. בעיקר מחברים בעלי דעות הפוכות משלנו שכל מפגש איתם הופך להתנגחויות, כולל בפן האישי. הייתי בכמה מפגשים כאלה. תודה, מוותר על התענוג. מעדיף להישאר בבית עם ספר או לעשות בייביסיטר על הנכדים. ושמעתי גם על טקטיקה של דרך נוספת להתנתקות. לחסום בפייסבוק את מי שפוסטים שלו גורמים ללחץ הדם של הקורא לחצות את ה-120 בערך הגבוה של הבדיקה. ניסיתי, זה עובד. 'לא שומע, לא רואה, לא יודע'. עדיף. בשביל מה להתעצבן ולפתח שנאה? אולי יבוא ימים טובים יותר ושוב נסתחבק.
כתבתי על חברויות, אבל אני יודע שיש גם לא מעט משפחות שפשוט נקרעות. בארוחות השבת מספר הכיסאות המאויישים סביב השולחן קטן. בגלל המיואשים. הגיעו למסקנה שעדיף לבקר את ההורים הזקנים לסירוגין. פעם תומכי המחאה, פעם המתנגדים לה. לא נעים לריב בפני ההורים הקשישים.
לאן עוד זה יתדרדר? להחרמות עסקיות. זוכרים את ראשי הימין קוראים להחרים את ביג בגלל החלטתם לסגור את מרכזי הקניות ביום המחאה? הנה השבוע חברת שטראוס, וחברות נוספות, הודיעו על הפסקת הפרסום בערוץ 14. לכאורה בגלל המשפט המחריד שהוציא ארי שמאי, שיש לשחרר את רוצחו של רבין מהכלא. לא עזר שהערוץ מחה על דבריו והודיע כי לא יחזור עוד להשתתף בפאנלים בערוץ. ההחרמה נשארה ואף צוברת תאוצה. הבי.די.אס. כבר כאן. תוצרת כחול-לבן. בשני הכיוונים.
זה לא ייגמר כאן. לענ"ד, בהיבט התעסוקתי, אנו עלולים לחזור לימי מפא"י המאוד לא עליזים, בהם מעסיקים יעסיקו רק עובדים מהמחנה שלהם. יחשוב לעצמו אותו הייטקיסט ממחנה השמאל – למה לי להכניס 'ביביסט מורעל' (כהגדרת מחנהו) ל'אופן ספייס' של היוניקורן שלי? ויחשוב אותו הייטקיסט 'סרוג' שגדל בהתנחלות והצליח בביזנס שלו – למה לי להכניס ל'אופן ספייס' שלי 'עוכרי ישראל' שמאלנים, שרק יכניסו את 'מלחמות היהודים' לתוך העסק?, וכך לך תמצא עבודה לא רק לפי התחום שלך אלא גם בהתאם להשקפת עולמך.
ואני ממשיך לתהות, לאן עוד זה יגיע.
אם אגע טיפה במגזר ה'סרוג', כמה חברים אמרו לי בכאב כי הם מתביישים בכיפה הסרוגה שעל ראשם, שכן דרכה יש אחרים (בעיקר חילוניים שלא יודעים לעשות את האבחנה המלאכותית שבין תת מגזר לתת מגזר) הקושרים אותם לקליקה של סמוטריץ' את רוטמן את בן גביר, וזה לא בדיוק מחמיא להם. זה בצד של 'מה יאמרו ה…'. אבל יש מאנ"ש, שהכיפה מתנדנדת מעל ראשם (חלקם עברו לקסקט, 'יעני' להגנה מהשמש) לא בגלל 'מה יגידו' אלא בגלל מה שהם עצמם מרגישים. מדובר בכאלה שעדיין רואים בכיפה הסרוגה שעל ראשם מעין כרטיס ביקור או דגל המבטא את הערכים שלהם, ערכים שאותם היו רוצים להנחיל גם לבניהם אחריהם, (תורה ועבודה כמו של פעם, המקף המחבר בין חלקי העם, אהבת הגר וכדומה, רבנות עם כבוד וכדומה), אבל מה לעשות, כשהם רואים את מסע הדורסנות של חלק מחברי הכנסת ה'סרוגים' המובילים, והם חובשים את אותה הכיפה – זה מגרד בפדחת.
רק אתמול שמעתי מחבר, איש היי טק, שלפגישות עסקיות ב'עמק הסיליקון' הישראלי הוא מעדיף להגיע גלוי ראש. אחר המיר את הכיפה בכובע אופנתי. זה נראה טבעי בקיץ, נראה כיצד ינהג בחורף.
לא נגעתי פה בדברים הגדולים של מלחמת האחים, כמו חשש ליותר משתמטים בגיוס אוגוסט שמתחיל, גידול בירידה מהארץ (תהליך שבוודאות כבר קורה), ועוד.
אז מה יהיה? הרי ברור שככה אי אפשר להמשיך לאורך זמן.
דומני שאין ספק כי רק הידברות והבנות בין הצדדים היריבים יתירו איכשהו את הפלונטר. בין מי למי? איפה? מה הכללים? כמה זמן לתת צ'אנס לשיחות? זו סוגיה נפרדת.
כמובן, אני בעד הידברות. זה הולך להיות קשה. לא רק שכל צד מאמין ש'כולה שלי', הוא גם מאוד טעון רגשית נגד הצד השני. לא רק שאינו קשוב – באמת – לשמוע את 'האני מאמין' של הצד השני, אלא במקרים רבים איבה – שלא לומר שנאה – היא שמניעה את הדברים. רוצים דוגמא? שמעתי מכלי ראשון על כמה חברים שישבו לקפה, ואחרי שעה שהתאפקו שלא לדבר פוליטיקה, זה בא. איך אפשר שלא. כשעלה נושא הסרבנות, ואחד מהיושבים אמר שהוא מתנגד לסרבנות אך יכול להבין את חששותיהם, "התנדב" אחד מהחבורה לממן כרטיסי טיסה לטייסים ולרופאים הסרבנים. והוא העמיד תנאי; שיתחייבו שלא יחזרו ארצה. לא, הוא לא רשם צ'ק, ואני מאמין שגם לא התכוון ברצינות (יש ב"ה הרבה ילדים ונכדים שצריך להשאיר להם), אבל ללא ספק התבטאותו ביטאה את סלידתו מהם, שלא לומר שנאתו. והוא לא היחיד, והשנאה, כידוע, חוצה מחנות. ימין את שמאל, שמאל את ימין. ואלה שבאמצע- חוטפים משני הצדדים.
כשאני שומע פוליטיקאים משני הצדדים פה ושם מדברים על הצורך בהידברות, זה כבר לא עושה לי כולם. איבדתי אותם. זה יפה מאוד לדבר על הצורך בהידברות, ולזרוק לאוויר 'אנשים אחים אנחנו', "עם אחד אנחנו" וכיוצא באלה. (בן גביר וסמוטריץ' לא מפספסים הזדמנות להתבטא כך…). עם יד על הלב. אחים? ככה (אנרכיסטים, בוגדים וכו') מדברים על (עם) אחים?
באחרונה נתקלתי פעמים הרבה בכאלה שמשיבים ל"אחים אנחנו" ב: 'לא אח שלך, לא רוצה להיות. אפילו לא בן דוד'. בעיניים שלי, זו תמונת המצב עתה, ומי שרוצה להשלות את עצמו שהמצב סביר– שייהנה. מודה, כשאני שומע את סמוטריץ', בן גביר, לוין, רוטמן וחבריהם בכנסת, או רואה את חלק מפעילויותיהם, גם אני חש כך. אם המושג/התואר 'אחים', (חוץ ולהבדיל משיוך ביולוגי), בא לתאר משהו כמו: אני מרגיש אליך הכי קרוב בעולם, אכפת לי ממך, אעשה הכל כדי שיהיה לך טוב, אז יקיריי, גם אני כבר לא שם. בהיבט הגנטי, ב"ה יש לי שני אחים ביולוגים. מת עליהם. זהו. הוריי נפטרו שניהם. לא יהיו לי אחים נוספים. הדלת סגורה. חברים? היו לי המון, ב"ה. לא בטוח כמה יסכימו להישאר חברים איתי אחרי 'היציאה מהארון' שלי בטור כאן ('יציאה'= שאף שאני מתנגד בכל תוקף לסרבנות אני יכול להבין את החששות של הסרבנים).
אז מה הלאה? איך יוצאים מזה? קטונתי. הלוואי והייתי יודע. אבל אני רוצה לקוות שלאחר שלב הייסורים- ולוואי ויהיה קצר – הטוב יגיע. שנצא מנקודת השפל בה אנו נמצאים (מישהו יכול להבטיח שלא נתדרדר עוד?). ולוואי ויהיה זה לא בגלל השכנים מעבר לגבול הצפוני.
להבנתי, כפי שנראים הדברים, הדרך היחידה להחזיר לפה קצת שפיות היא התייצבותו של נתניהו אל מול המצלמות מודיע: מקפיא את הכל ונכנס להידברות עד שתצא הסכמה, במקביל להצטרפות של גנץ ומפלגתו לממשלת חירום כאן ועכשיו. כי אם זו לא שעת חירום, אינני יודע שעת חירום מה היא.
נתניהו חייב לחזור להיות נתניהו של פעם. מבוגר אחראי. קריאת המציאות החברתית, חייבת לטלטל גם אותו. ואותו הדין עם גנץ, שמאוד מתאמץ להיראות המבוגר האחראי. הגיע הזמן ל'התרת נדרים' גם מצידו ולהיכנס לתא הקטר. אני מבין שבמציאות הכנסת, שהוא מייצג רק 12 מנדטים בעוד הסקרים מראים לו 30 עם פוטנציאל להרכיב את הממשלה הבאה, בשיקול קר אכן יש הגיון בכך שימשיך בקואליציה עד שהממשלה תתפרק מעצמה. אבל בני גנץ, ריבונו של עולם, יש פה מדינה מתפרקת. זה קצת יותר חשוב.
חוקה עכשיו
המוגלה התפוצצה, וראשי המחאה מוסיפים ללבות אותה, ואף מאיימים להחריפה. בעיניים שלי, מאבקם אינו רק בגלל הרפורמה, גם לא רק בגלל רצונם להפיל את ממשלת נתניהו והליכוד, אלא הם קוראים תיגר על כל הסדר החברתי שהשתרש כאן ב-75 שנות המדינה, כולל ובעיקר בסוגיות דת-מדינה. למרבה הצער, הצעות החוק המגוחכות והמקוממות שצצות כאן חדשות לבקרים (וחלקן נמשכות אחרי סערה ציבורית), כמו גם ההבנה מה עושה הדמוגרפיה להיקפו היחסי של הציבור החרדי בישראל תוך עשרים שנה, על כל המשתמע מכך, הן כחומר בעירה דליק שיש להם ולדרישותיהם. אין ברירה. זה הזמן להיכנס לעומק הבעיות, להתמודד איתן. בעיניים שלי, בלי טיפול שורש בסוגיות האלה, המדינה לא תשקוט.
בישיבה החגיגית של האספה המכוננת של המדינה ב- 1948 בן גוריון העריך שתוך חצי שנה מאותה ישיבה תהיה חוקה למדינה. עברו 75 שנים, וחוקה אין. יש כמה חוקי יסוד שחלקם חוקקו ברוב מקרי ולא משמעותי של חברי כנסת. הגיע הזמן לפתוח את הכל. יהיו ויכוחים, יהיו מאבקים, אבל אנחנו כבר שם, וחבל להחמיץ את השעה. הנושאים הכואבים עלו- והם לא ייעלמו ככה סתם. חייבים, חייבים לטפל בהם בתבונה, ברגישות, בהכלה, אבל מצד כל הצדדים. זה יכול להיות מלווה במשאל עם על הסוגיות הכבדות, זה יכול להיות מלווה ב'אסיפה מכוננת' לעניינים המהותיים האלה, ואפשרויות נוספות. מלומדים ממני יציעו ויטפלו. אם נרחיק את הפוליטיקאים רודפי הציוצים בטוויטר מהעיסוק בזה ונושיב אנשים חכמים, ישרים, רציניים, מקצועיים שיגבשו הצעות למתווה מוסכם- יש תקווה. אחרת? ד' ירחם.
ולסיום. אני באמת סבור שקבוצת הקיצוניים המחרחרים ריב ומדון (משני הצדדים) הם מיעוט שבמיעוט. הרוב המוחלט רוצה 'שלום על ישראל'. מיואש מהפוליטיקאים, אני רוצה להאמין שהבשורה תבוא מלמטה. מאותם גופים ופרטיים שעורכים מעגלי הידברות בבתים, במתנ"סים, מפגישים ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. כשהם יצליחו, יפנימו הפוליטיקאים שאין להם ברירה אלא להתיישר עם העם. כשם שמחאות המוניות הביאו לנפילת משטרים דיקטטוריים, כך גם הבראת חוליי החברה הישראלית יכולה לצמוח מהשטח. ובפן האישי, כמה שפחות ערוצי חדשות, כמה שפחות היחשפות לרשתות, וכמה שפחות לשמוע פוליטיקאים, כך יותר בריא. עצה טובה קמ"ל.
באנו לדבר
בפייסבוק ראיתי כי מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' את רוטמן פותחת בקמפיין הידברות, תחת הכותרת: שיח אחים. "מקשיבים, מדברים, מתחברים", הם כותבים שם. ראיתי שרוטמן כתב בפוסט שלו: "אנחנו יחד בצבא, בעסקים, במשפחה, ברחוב – הגיע הזמן שנאחה את הקרעים". רק אגיד – עכשיו נזכרת? אחרי מה שעשית וחוללת והרסת? חברי, ד"ר מוטי מרמורשטיין כתב בפוסט: "הדלתות שבתוך החומה המפרידה בין יהודה וישראל הולכות וננעלות. אין פתרון. אין תקנה. מה שהיה שוב לא יהיה. השנאה לא תשוב לאחור. הציונות שחיברה בין שני העמים – מתה. כולם צודקים. לא חשוב מי צודק, מהמלחמה על הצדק צומח החורבן". אביו, מו"ר אברהם מרמורשטיין ז"ל, שהיה אוד מוצל מאש, בטוח לא היה מרשה למוטי לכתוב זאת. אבל כנראה עם מציאות קשה להתווכח.
ואם באמת ילכו להידברות (ובעיניים שלי- כמו ששלום עושים עם אויבים, כך הידברות צריכים לעשות עם יריבים אידיאולוגיים), כדאי שכולם יזכרו את מה שכתב עמוס עוז בעניין האחדות :"יש המשננים לנו יומם ולילה כי כוחנו באחדותנו. כוחנו הוא אכן בהיותנו מאוחדים כולנו סביב זכותנו להיות שונים זה מזה. אנחנו שונים זה מזה לא מפני שאחדים מאתנו עדיין אינם רואים את האור, אלא מפני שיש בעולם אורות ולא אור. אמונות ודעות, ולא אמונה ודעה". ושנהיה בריאים.
האדמה רועדת
Save the date. 12 בספטמבר, כל שופטי בית משפט העליון, 15 שופטות ושופטים, שמרנים וליברלים, נשים וגברים, ידונו בסוגיית חוק הסבירות. הצבת כל שופטי בית משפט העליון להרכב (פעם שנייה בתולדות המדינה- הראשונה הייתה 9 שופטים בדיון על 'מיהו יהודי בשנת 1990, עתה פעם ראשונה בהרכב 15), מעידה על החשיבות, שלא לומר הנפיצות, שתהיה לפסק דין זה. על אחת כמה וכמה כשראש הממשלה נתניהו התחמק בימים אלה בשני ראיונות שנתן לתקשורת האמריקנית לומר בקולו 'און קמארה' כי בכל מקרה יציית לפסק הדין של בג"צ, יהיה אשר יהיה. בעיניים שלי- מינימום מתבקש ונדרש מפי ראש ממשלה. אחרת- לית דיין, ליית דין, איש את רעהו בלעו. מצב אפוקליפטי, שלא בטוח שאנחנו ממש רחוקים ממנו. ככל הנראה, לנשיאה חיות כנראה יהיה זה פסק הדין האחרונה לכהונתה בשפיטה. מקובל זה שנים, ששופט בית משפט העליון הפורש, כותב בפסה"ד האחרון שלו את ה'אני מאמין' שלו, מה הוא היה רוצה להותיר בעיקר לשופטים אך גם לדורות הבאים אחריו. יותר מסביר, שאסתר חיות לא תפספס את ההזדמנות הזו. היא בוודאי מודעת להשלכות של פסק הדין על מה שיתחולל פה במדינה, כשברקע כבר גל המחאה המתמשך ואף מתגבר. היא בוודאי ערה לחשש של 'משבר חוקתי', שממשלת נתניהו-בן גביר עלולה שלא לציית להחלטות בג"צ, מה שיכניס את הדרג המבצע, הצבא, המשטרה, זרועות הביטחון, לדילמה- למי לשמוע. 'משבר חוקתי' קוראים לזה. משבר לאומי, סוף הדרך, סוף החלום, תיאור מתאים יותר.
