הספרות הדתית של יהודי אתיופיה – חלק ב'

בשבוע שעבר נוכחנו לדעת שליהודי אתיופיה יש כ-68 ספרי קודש. כולם מכונסים בספר מצחף ק'דוס መጽሐፍ ቅዱስ (ספר קדוש), שהוא הקנון של כתבי הקודש שלה, מעין תנ"ך של יהודי אתיופיה. באתיופיה לא משתמשים במילה "תורה" אלא במילה "אורית" (ኦሪት), מלשון אורייתא. בתוך האורית, בניגוד לחומש המוכר לכולנו, יש שמונה ספרים: חמשת חומשי תורה וספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. כידוע, בחומש יש חמישה ספרים; בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים ומכאן השם "חומש". אבל, מדוע קהילת יהודי אתיופיה היא הקהילה היהודית היחידה מכל קהילות ישראל המחזיקה בחלוקה שונה של התורה והתנ"ך?

פניתי לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם, בעל ידע רחב בתחומים שונים- הן בספרות היהודית האתיופית, הן בשפת הגעז- שפה אתיופית עתיקה, והן בהיסטוריה היהודית הכללית וההיסטוריה היהודית האתיופית. שאלתי אותו: איך יתכן שיהודי אתיופיה היו היחידים מכל קהילות ישראל שלא הייתה להם תורה בעברית? מדוע התורה (האורית) כוללת שמונה ספרים ולא חמישה חומשה תורה? מדוע הם המשיכו להחזיק את הספרים החיצוניים?

הרב ראובן השיב: "חלק מהדברים שאומר לך יופיעו במבוא לתנ"ך בשפת הגעז, מחקר שאני עסוק בו בתקופה זאת. עליך להבין: חלוקת התנ"ך במסורת הרבנית לתורה, נביאים וכתובים, היא יחסית חלוקה מאוחרת בתקופת יבנה. החיבור היחיד שהיה קיים לפני תקופה זו הוא חיבור ספר התורה (האורית) שכלל שמונה ספרים (כולל יהושע, שופטים ורות), כפי שמקובל עד היום אצל יהודי אתיופיה. באתיופיה, כמו שהיה נהוג בהיסטוריה המוקדמת, שמות ספרי הקודש לא היו על פי התוכן של הספר אלא על פי מילות הפתיחה של הספר. בתקופת בית המקדש הראשון והשני חוברו ספרי קודש נוספים. באיזה שהוא שלב הנצרות המוקדמת הקופטית ביוון ובמצרים החליטה לערוך את התנ"ך, והם למעשה היו הראשונים לערוך את התנ"ך בהתאם לעולם האמונות והערכים של האמונה הנוצרית הקופטית, כולל שמות הספרים והחלוקה שלהם לפרקים. כמובן שהנוצרים הראשונים המשיכו את אותה חלוקה קדומה של ספר התורה הכוללת שמונה ספרים. היום קוראים לזה בכל מיני שמות, אבל בעצם זאת חלוקה יהודית קדומה ביותר.

"מתוך כך, חז"ל יצאו בפולמוס נגד עריכת התנ"ך וכנגד זה הם בעצמם מציעים עריכה חדשה. הם מחליטים לערוך את התנ"ך בהתאם לעולם האמונות והערכים שלהם. כלומר, כל הוויכוחים בתלמוד לגבי מהו ספר קדוש שייכלל בתוך התנ"ך ואיזהו ספר שאינו קדוש שלא ייכלל בספר התנ"ך- הם על רקע חלוקת התנ"ך בידי הנצרות הקופטית. בין היתר, באותה תקופה מחליטים להפריד בין חמישה חומשה תורה לשלושת הספרים; יהושע, שופטים ורות. אגב, האמירה של חז"ל ש"אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע" (נדרים כב ע"ב), היא על רקע מגמה זאת. מכל מקום, המאבק והעימות של חז"ל עם העולם היווני לא היה רק מאבק פילוסופי אלא בעיקר מאבק אמוני, מאבק נגד הנצרות שהמשיכה להתרחב ולהפוך לפופולארית גם בקרב יהודים רבים המתגוררים באזור הקהילה היהודית במצרים. הקהילה היהודית במצרים נהנתה מתרגום התנ"ך ליוונית, אך הקהילה היהודית בארץ ישראל הייתה אבלה על כך. האיסור של חז"ל שלא ילמד אדם את בנו יוונית הוא חלק מתהליך זה. ספרי קודש רבים הפכו בגלל הפולמוס לספרים חיצוניים שהיה אסור לקרוא בהם והם נחשבו לספרי מינות. היו כאלו שחרגו ונכנסו לתוך ספרות זאת. בן עזאי הציץ ומת… בן זומא הציץ ונפגע… אלישע בן אבויה (אחר) קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא שיצא בשלום הוא שמחליט, בניגוד לחבריו, ששיר השירים הוא קודש קודשים. כל זה כאמור מול הנצרות הקופטית, הנצרות שהגיעה במאה הרביעית לאתיופיה. זה מסביר מדוע יהודי אתיופיה שלא היו שותפים לפולמוס הזה נשארו נאמנים למסורת הקדומה של עם ישראל לדורותיו.

"מצד אחד הספרות של יהודי אתיופיה לא עברה את העריכה של העולם הנוצרי הקופטי ומצד שני, לא הייתה חשופה לעריכת נגד של חז"ל כפי שהתרחשה בתקופת יבנה. הנצרות המאוחרת, שכוללת גם את הברית החדשה, איננה חלק מהסיפור. היא הגיעה לאתיופיה רק בראשית המאה ה-13".

הרב ראובן מלמד אותנו שהשאלה מה קיים ומה אינו קיים בספרות האתיופית היא שאלה חשובה, אבל נראה שהשאלה מה קיים ומה לא קיים במסורת הרבנית- חשובה עוד יותר. אין ספק שככל שמעמיקים יותר להבנת עולמם הדתי מתברר לנו שהמפגש של יהודי אתיופיה עם העולם היהודי  הוא מפגש נדיר, בו עם ישראל כולו מצליח לקבל דרישת שלום מעברו הרחוק בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו. זהו סיפורה המופלא של בית ישראל, קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל, ששבה לחיות בקרב בני ובנות עַמה ההיסטורי כשהיא עמוסה מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים לה.

(ראה תשפ"ג)