הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ידוע הסיפור על הדייג, שתוך כדי הדיג פונה אליו איש עסקים ומציע לו לקנות סירה ולצאת אל הים, לפרוש רשת ולדוג הרבה יותר דגים. "ואז מה?" שואל הדייג. "ואז היית מתעשר וקונה ספינת דיג ודג הרבה יותר דגים. ואז היית גדל וקונה אונייה, ושוכר עובדים, וקונה עוד אוניות ומנהל מפעל שלם. ואז, במקום להתאמץ, היית יושב במשרד ממוזג ומפקח על העובדים", עונה איש העסקים. "ואז מה?" שואל הדייג. "ואז תוכל לשבת לנוח ולעשות רק מה שאתה אוהב לעשות!", משיב איש העסקים. אומר הדייג: "ומה אני עושה עכשיו???".
בכל יום אנו מספרים ומזכירים את יציאת מצרים. חכמנו אף אמרו לנו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. רבים שואלים: מה הרווחנו מכל תקופת העבדות הזאת במצרים? אברהם אבינו מתיישב בארץ כנען, שם עובר תקופה קשה, ונראה שבתקופת בניו העניינים מסתדרים סוף סוף. ואז, באופן מפתיע, צאצאיו נדרשים לרדת למצרים והם נאלצים לעבור מסע ארוך כדי לחזור לאותו מקום שהיו בו לפני כן.
למה לעשות את המסע הזה כדי לחזור לאותו מקום? האם היה זה עונש או מתנה? כהרגלנו, נטייל מעט בקורות חיי יהדות אתיופיה ונחזור להשיב על שאלותינו.
השבוע התראיינתי ברדיו על כך ששיעור גבוה מאוד מהנופלים במלחמה הם בני ובנות יוצאי הקהילה האתיופית, הרבה מעבר ליחס הקהילה באוכלוסייה הישראלית. מה משמעות הנתון הזה? עניתי שאסור לספור את הנופלים לפי צבע עורם. צבע אינו זהות אלא זיהוי. להתחיל לספור את החללים לפי שיוך – דרוזים או בדואים, אשכנזים או ספרדים, מתנחלים או כיפות סרוגות – זהו חטא הן עבור החיילים שנהרגו והן כלפי חבריהם שנלחמים. החיילים כולם אינם נציגים של המגזר שממנו הם מגיעים, כולם שליחים של מדינת ישראל.
אני מאמין שכך פועל הצבא גם בקידום בתפקידים; שחייל או חיילת אינם מקודמים לפי הקשרים אלא לפי הכישורים. איך אני יודע זאת? כי קשרים לא יעזרו לאף אחד או אחת להטיס מטוס או להיות שף ולהכין אוכל טעים לגדוד שלם. כללי המשחק בצבא שונים לגמרי מאלה שבמגרש הפוליטי, שבו נתקשה למצוא זיקה בין העניין המקצועי להחלטה הפוליטית. האמת צפה ועולה בשעת חירום. במלחמה הזאת ראינו שהתפקידים בצה"ל אינם עבור הפוזה, אלא עניין של חיים ומוות.
האמת צפה ועולה בשעת חירום. במלחמה הזאת ראינו שהתפקידים בצה"ל אינם עבור הפוזה, אלא עניין של חיים ומוות
אולי דווקא במקום כזה, שכולם מקבלים הזדמנות שווה, קבוצות המיעוט בחברה הישראלית יכולות למצוא הזדמנות להפגין את יכולתן האמיתית. לממש את הכוחות הטמונים בהן.
אמר לי פעם חייל משוחרר ממוצא אתיופי: "כאשר לבשתי את המדים הייתי חייל, וכאשר פשטתי אותם – חזרתי להיות אתיופי". תוך כדי שיחה עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא אמר לי: "אתה חושב שיש דמוקרטיה בישראל? בישראל יש דמוקרטיה רק בבית הקברות". שאלתי אותו מדוע הוא חושב כך, והוא השיב: "כשאבא שלי היה בחיים, הוא גר בדירה קטנה, במרכז הקליטה. ראש העיר שלנו היה גר בשכונה יוקרתית, בווילה גדולה. אחרי הלוויה של אבא שלי ראיתי מי קבור לידו – ראש העיר. ממש שכנים. אתה רואה – רק בבית הקברות יש דמוקרטיה".
בבית הקברות אין היררכיות, אין מעמדות. לצערי, ראיתי זאת במספר לוויות צבאיות שבהן השתתפתי לאחרונה. תחושת האחדות ברגעים הללו היא אחת הרגעים שאני מרגיש בהם כעומד בהר סיני. "כאיש אחד בלב אחד".
בספרי 'גניזה חיה' בעקבות דוד הרטמן, ניסיתי להציג את מסורת יהודי אתיופיה ככזו שאוחזת במסורת ושיהודי אתיופיה אוחזים בדגם של ברית מצרים. מאפיין מרכזי בברית מצרים ובבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', הוא ערך השוויון. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה.
עכשיו נוכל להבין את סיבת שעבוד מצרים. היא לא הייתה עונש אלא מתנה. היא לא הייתה תוצאה אלא סיבה. חז"ל שואלים: מדוע כל האנושיות החלה מאדם אחד? הם עונים: "משום שלום הבריות – שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". מדוע היינו צריכים את שעבוד מצרים? ברוח המסורת האתיופית, מתוך תודעת ברית מצרים, אנו עונים "שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". כולנו היינו עבדים, כולם היינו גרים.
כדי שנוכל לחיות יחד לא רק בבית הקברות, לא רק בשעת חירום אלא גם בחיי שגרה, אסור לנו לזלזל באף אחד. אסור לחשוד אחד בשני. יש לחדול מהתנשאות.
לא בכדי שעבוד בני ישראל במצרים נקרא 'כור הברזל': "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל" (מל"א ח, נא). מסביר אראל סגל הלוי: "כור משמש להיתוך של כמה מתכות וגיבושן לכלי אחד; התנאים הקשים של שעבוד מצרים גיבשו את בני ישראל והפכו אותם לעם אחד".
החלום לארץ ישראל היה נקודת החיבור של כל תפוצות ישראל בכל נקודה על פני הגלובוס. אבל גם היום החלום והתקווה, יש בכוחן לשמש נקודת חיבור של הזרמים השונים החיים בישראל ובעולם כולו. בואו נחדש את החלום, בואו נחדש את ברית מצרים. זה אפשרי. "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" (איוב יד, ז).
