הספרות הדתית של יהודי אתיופיה

"אני קורא בהנאה את פינתך השבועית בשבועון שבתון. העדה האתיופית על מנהגיה ומורשתה מרתקת אותי. עדה אשר שמרה על מסורת עתיקת יומין תוך התמודדות למול מתנגדים ודתות עוינות, מעידה על אמונה רבה. אשמח באם תוכל להרחיב על ספר האורית, עד כמה הוא זהה לספר התורה שאנו מכירים, ועוד. בברכה ובהערכה", כך כתב לי ש. קוגן.

אני מודה לך מאוד על פנייתך אבל יותר מזה, מודה לך על האופן שבו אתה תופס את יהדות אתיופיה. דומני שלרוב אנו מתקשים לראות בתעצומות הנפש של יהדות אתיופיה- הן כיהודים שהצליחו לשרוד חרף הגלות הארוכה והן בהכרה בטיב המסורת היהודית עתיקת יומין שהם נושאים עימם. הקושי שלנו נובע מסיבות שונות כמו להבין שישנם ערכים שמשתנים בין מקומות שונים וזמנים שונים. אבל בהקשר של יהודי אתיופיה, ישנו גם הקושי שלנו להתנתק מהגישה הפולקלוריסטית והפטרנליסטית כלפי מסורתם. גישה זאת מקשה עלינו לראות את העושר התרבותי- יהודי של יהודי אתיופיה. במצב כזה אנו עלולים לאמץ דרך שתבקש להסביר את יהודי אתיופיה מתוך העולם שמוכר לנו, במקום לבקש להבין אותה תוך האזנה והקשבה לסיפור כפי שהיא מספרת אותו מתוך העולם שמוכר לה. מתוך שאלתך אני מבין שאתה בגדלותך הצלחת לאמץ דרך המבקש להבין אותה ולא להסביר אותה. שירבו כמותך בישראל.

ולעצם השאלה. מפעם לפעם נוהגים לשאול אותי "האם היה לכם תנ"ך באתיופיה? האם היה לכם בית כנסת? האם קיימתם מצוות באתיופיה?". יהודי אתיופיה הם יהודים, צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב – ולאנשים פשוט קשה להבין את הדבר הזה. איך מישהו פעם אמר לי? 'אתה הרב שלי, אבל אתה הרב שלי משום שעברת גיור לחומרא. אני לא מאמין שאברהם העיראקי יכול להיות אתיופי". יש לנו קושי לקבל את העובדה ההיסטורית שלפיה כשאנו פוגשים את יהודי אתיופיה, אנו בעצם מקבלים הצצה ליהודים "אותנטיים" מתקופת המקרא. גם אני כמו רבים אחרים מסתייג מהמילה "אותנטי". למשל, לקהילה יש כ-68 ספרי קודש. כולם מכונסים בספר מצהף קדוס መጽሐፍ ቅዱስ(ספר קדוש), שהוא הקנון של כתבי הקודש שלה, מעין תנ"ך של יהודי אתיופיה. ומה עם התורה של יהודי אתיופיה? באתיופיה לא משתמשים בתורה אלא ב"אורית" (ኦሪት) מלשון אורייתא. בתוך האורית (התורה), בניגוד לחומש המוכר לכולנו, יש שמונה ספרים: חמשת חומשי תורה וספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. כידוע, בחומש יש חמישה ספרים; בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים ומכאן השם "חומש".

מכאן עולות שאלות רבות: האם וכיצד אפשר לקבוע צורה ראשונית? האם המצב הדתי נמשך בלא תמורות במשך אלפי שנים? האומנם שום דבר לא השתנה מתקופת משה רבנו? מתי יהודי אתיופיה הגיעו לאתיופיה? ואם הם גלו מתקופת הבית הראשון, כיצד הייתה בידיהם ספרות ענפה שנתחברה בתקופת בית השני- כגון אסתר, המכבים חנוך, יובלים ועוד ספרים?

כל הספרים הללו לא היו בעברית אלא בשפת הגעז. באחת ההזדמנויות נשאלו חכמי יהודי אתיופיה למה לא היו בידיהם ספרים בעברית? הם השיבו שהיו להם ספרים בעברית אבל הייתה תקופה קשה ובאותה תקופה רוב ספרי הקודש נשרפו ומרוב תלאות וייסורים, נשכחה מהם השפה העברית. השאלה לא צריכה להיות איך יהודי אתיופיה לא ידעו את השפה העברית, אלא- איך העם היהודי כולו לא הצליח לשמור את הכתב העברי הקדום? מתי זה השתנה? ומה היו הנסיבות לשינוי?

המילה תנ"ך, כידוע, היא ראשי תיבות תורה, נביאים, כתובים. ממתי יש לנו את החלוקה הזאת? מתי החלה החלוקה לפרקים בעם היהודי? מי היה האחראי לחלוקה זאת? האם חלוקה זאת קיימת גם בספרות האתיופית? בכל מקום היו תלאות וייסורים, בכל מקום היו השפעות הדדיות. מה התחדש ומה נשתמר זאת שאלה הנוגעת לכולם. ובכל זאת, יהודי אתיופיה היו בין היחידים שהתורה שלהם לא הייתה בשפה העברית. התורה שלהם, כאמור, כוללת שמונה ספרים, חלוקה הקיימת בתרגום השבעים. מה הייתה השפעתו של תרגום השבעים על ספרות יהדות אתיופיה? על כל זאת ועוד ננסה לענות אי"ה, בהזדמנות הבאה. בינתיים, ראינו שליהודי אתיופיה יש ספרות ענפה.

נקודה נוספת וחשובה שמציין כהין הקס אלי מנטסנוט וונדה היא העובדה שאצל יהודי אתיופיה לא הייתה היררכיה לגבי מה נחשב לספר חשוב יותר ומה נחשב לספר חשוב פחות. כולם חשובים. כלומר, יהודי אתיופיה לא נהגו להבחין בין ספרים קנוניים לספרים לא-קנוניים. אבל מתברר שחלוקה זאת נכונה אף בתחום עולם קיום המצוות.

זה עולה בקנה האחד עם דבריו של הדוד שלי דניאל מנגשה. שאלתי אותו- מה מכונן את עולמו של האדם – הכוונה או התוצאה? והוא השיב: "מה שקובע אצל ה' הוא מה שיש לך בראש, הכוונה שלך היא שקובעת. אני לא אומר לך שהמעשה לא חשוב, אבל אם הכוונה טובה אז גם המעשה או התוצאה טובים ורצויים". כלומר, ההיגיון בעולמם עוסק יותר בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטי הלכות מדוקדקות. ידוע ומפורסם פרושו של רש"י "והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. ושמר ה' וגו' – ישמור לך הבטחתו". שנזכה לכוון לעשות את הטוב והישר בפני הקב"ה. יתר על כן, הגמרא במסכת נזיר (כג, ב) מציינת, שגדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה. יהי רצון שרצוננו יהיה לעשות רצונו יתברך. שהמשמעות המעשית שלו היא הרצון שלנו להבין אחד את השני במקום לנסות להסביר אחד את השני ואחת את השנייה.

(עקב תשפ"ג)