מדוע לא קיימו את מצוות עגלה ערופה באתיופיה?

מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין] : טול קורה מבין עיניך; אמר לו [השופט]: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אמר לו [בעל הדין]: סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם". איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם היא נמצאת רק בדמיונו של הנשפט? או שה"קורה" נמצאת באמת והשופטים אינם ישרים ואינם רואים אותו? מי מחליט מה נכון? מי הוא אזרח טוב נאמן שממלא את חובותיו האזרחיים ומי הוא בוגד?

נראה שאנו נמצאים בכאוס שהולך ומתעצם. כאילו לאף אחד אין את הזכות לקבוע מה הם הגבולות או שכל אחד קובע מה הם הגבולות עבורו. במצב כזה מתעוררת השאלה – מי רשאי לשפוט נכונה את המאורעות? האם יש בכוחנו להסיק את המסקנות הנכונות ממה שרואות עינינו? האם יש לנו את הנתונים הדרושים לשיפוט הולם? נראה כאילו שכל צד מקפיד לא להתייחס לנתונים האמיתיים, ממילא אין שום סיכוי שהוא יגיע לשיפוט נכון. כל צד חושב שהצד השני מגשש באפלה או מוביל את כולם לשם. מה המסורת האתיופית יכולה ללמד אותנו?

מצוות "עגלה ערופה" היא למעשה טקס, המתקיים במקרה שגופת אדם הרוג נמצאה בשדה ולא ידוע מי רצח אותו. "כי ימצא חלל באדמה… נופל בשדה לא נודע מי הכהו". במקרה כזה התורה מצווה שזקני העיר הסמוכים לגופת הנרצח מתכנסים עורפים עגלה ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". המשנה בסוטה מעלה תמיהה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?!". מדוע מצווה זאת, הכתובה במפורש בתורה, לא קיימת עוד? עונה על כך פרופ' ליבוביץ: "האשמה רובצת על הציבור ולכן נערך טקס מחריד ורב רושם כדי להביא ללבם של בני אדם". והנה, בערך כ-1,500 שנה לאחר שניתנה מצוות עגלה ערופה חכמים מבטלים מצווה זאת "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה". מדוע חכמים מעיזים לבטל מצוה מהתורה? אומר ליבוביץ: "הטקס הדתי הזה הוא משמעותי בחברה בה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. במחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנו מזועזעים מהמקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו… בחברה מתוקנת שבה הרצח הוא דבר חריג יש להגיב בעגלה ערופה על רצח שלא פוענח. אבל, אם החברה מקולקלת אין טעם בכל הטקסים האלה, יש משום צביעות בטקס זה בחברה שכזאת".

אפשר להבין את ההיגיון והטעם בדבר, אבל, מי לוקח אחריות עכשיו? מי יגיד לנו מה נכון ומה לא נכון? מה עושים בחברה שאינה מתרגשת ומזועזעת ממקרים שאמורים לזעזע? פניתי לקס מנטוסנוט אלי וונדה – האם יהודי אתיופיה קיימו את מצוות עגלה ערופה? ציפיתי ממנו לתשובה חיובית, אבל הוא ענה: "מצווה זאת לא הייתה ידועה באתיופיה". הקשתי:  'אבל זה כתוב בתורה'. הוא השיב: "נכון, זה כתוב, ובכל זאת לא קיימנו את המצווה הזאת. יכול להיות שפעם היה, כי זה כתוב בתורה, אבל כאשר הגיע השלטון אז זה עבר מאחריות החברה לאחריות של השלטון".

תשובותיהם של ליבוביץ והקס מנטוסנוט מעלות שאלות כבדות משקל. באיזו תודעה אנו נמצאים? בתודעה של הטלת אשמה או בתודעה של לקיחת אחריות? מצד אחד, הייאוש של החברה האזרחית לקחת אחריות הוא שמעביר את תחום האחריות השיפוטית לזקני העיר, לשלטון ולממשלה. מצד שני, ייאוש של החברה האזרחית מזקני העיר, מההנהגה, הוא שמביא את האזרחים לקחת את האחריות בידיים – אם אין אני לי מי לי?

ואנו, אנה נלך? התורה מציעה לנו, כפי שהיא עדיין משתקפת אצל יהודי אתיופיה, את האשמה הקיומית. במצב זה האדם אינו מתחיל מנקודת האפס. האדם, בלשונו של פרופ' אבי שגיא: "מושלך לתוך היסטוריה, תרבות וסביבה שבה לא בחר. הוא מושלך לתוך שפה ומנהגים, זיכרונות, מיתוסים ונורמות ערכיות המתוות את דרכו… אדם נולד יהודי, גרמני, וכדומה, הוא נולד לתוך מציאות ולא בא 'מן הים'". פרופ' ליבוביץ מבקש מאיתנו להיות כנים עם עצמנו. עלינו לגלות אחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו אותנו למצב זה. קס מנטסנוט מלמד אותנו דווקא מתוך אחריות ואמון הדדי להרפות מן הבעיה ולאפשר לזקני העיר, לשלטון, לממש את אחריותו בהשתתת סידרי חברה תקינים. אני תקווה שנצליח למצוא את האיזון בין אחריות החברה לאחריות המדינה. שנצליח לזהות איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט. האם היא אכן רק בדמיונו של הנשפט?

(שופטים תשפ"ג)