כיפת ברזל

לבגד (בגידה), מעיל (מעילה), ולבוש (בושה) יש להוסיף גם כיפה (כפייה). מתברר כי לכל אביזרי הלבוש הללו משמעויות פנימיות עמוקות מסגולותיה של השפה העברית.

הכיפה בת ימינו מייצגת את הסמל להיותך 'דתי' (מונח מוזר ולא מהותי), אבל גם הגנה ממרעין בישין המגיעים משמיים. התובנה הקושרת שמות בעברית של פריטי לבוש לרעיונות פילוסופיים-אמוניים, בולטת מאוד בפרשתנו. ודוק! רק בעברית! רק בעברית יש משמעות לאותיות כעומדות בפני עצמן, וקל וחומר בהתאגדותן לרצף של אותיות בדומה לרצף גנטי.

"ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". "בזמן שבגדיהם עליהם –  כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם" (סנהדרין פג, ב). בלשוננו, "הבגדים עושים את האדם".

המספר 8, המייצג את מספר בגדי הכהן הגדול, מייצג גם את היסוד העל-טבעי (8 הוא גם הסמל של 'אין סוף'). בניגוד לבעלי חיים, כל חברה אנושית נצרכת או מתהדרת בלבושה. בכך, מביע האדם את הרעיון שהוא אינו רק תוצר של הטבע, יש בו משהו מעבר לכך. קיים גם קשר ברמה אוניברסלית בין כיסויי הגוף השונים לבין אי אמירת אמת, כלומר, כיסויה. "האמת העירומה" הוא תרגום של the naked truth. אנו פוגשים גם במטאפורות כמו "לְחַפּוֹת על", במובן של הסתרת האמת.

המילה בגד מונה את סדר האותיות א-ב תוך דילוג על האות הראשונה. זוהי בגידה בשורש האותיות המייצגות את השורש הפנימי של הנשמה (ראו פסקת 'אותיות הנשמה' אצל הרב קוק ב'אורות', א). ה'כפרה' של בגדי הכהונה מכוונת ל'כפרה' על חטאו של אדם הראשון.

הבגדים מבטאים את יחס האדם אל הטבע, 'הקודש הרגיל' בלשון הרב קוק. האדם מתנגד לטבע ופורש ממנו בדרך של לבישת הבגדים. ברם, הכהן הגדול הולך יחף בעבודתו. שם, הוא דווקא מתחבר אל הטבע אך אינו ירא ממנו משום שהמקום קדוש. זוהי 'הקדושה שבטבע', הנשגבת יותר, בלשון הרב זצ"ל.

מוכרת העובדה כי פריטי הלבוש המקראיים קשורים בדרך אטימולוגית עממית ובדרכים אחרות לרעיון חטא האדם הראשון. 'בגד' הוא בגידה, 'מעיל' הוא מעילה, 'לבוש' הוא בושה. הבגד הוא הכסות של האדם הפשוט, והוא רומז על החטא בין אדם לחברו. מעיל, הוא מבגדי הכהונה, מכוון כנגד המעילה בין האדם לאלוקיו. הבגד, או המעיל, מכסים על עירומו של האדם. האדם הערמומי מכסה את האמת העירומה כאשר הוא בוגד ומועל.

מי שנתון להשפעה מתמדת של דמיון החטא, זקוק לכוח מאזן, לדמיון של קודש

הצורך שלנו בבגדים המכסים את גוונו הוא תוצאה של החטא הראשון. לפניו לא ידע האדם כי הוא עירום. לפי חז"ל, גם אפוד בא לכפר על ע"ז, ציץ – כנגד עזות פנים, חושן משפט – כנגד עיוות הדין, מעיל – כנגד לשון הרע.

'בגדי הקודש' לפי זה נועדו ליצירת רושם חיובי, "לכבוד ולתפארת". יש בצווי זה יסוד של זיכוך מה ל'כוח המדמה'. הכהן הגדול אמור בהופעתו בעלת הרושם לנתב את הדמיון הטבעי השלילי. ממש כנגד "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". מי שנתון להשפעה מתמדת של דמיון החטא, זקוק לכוח מאזן, לדמיון של קודש.

הכיפה בת ימינו המכסה את הראש, היא המקבילה למגבעת שכיסתה את ראשם של הכוהנים. אלא שהמגבעת הינה "לכבוד ולתפארת", ואילו הכיפה אינה זוכה לאותה עדנה. השורש הוא כפ"ה, והוא מזכיר גם את "כפה עליהם הר כגיגית" או את "כמי שכפאו שד", יסוד של כפייה. אולם, באנלוגיה למדרש הפסוק המוזכר בתחילת המאמר, ניתן לומר: "בזמן שכפתם עליהם – כהונתם עליהם, אין כפתם עליהם – אין כהונתם עליהם".

בדורנו ניתן להוסיף לרעיונות אלו גם את 'כיפת ברזל' כפשוטה, הגנה שמיימית.

להערות: hazutg@gmail.com