מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)ספק אם אנחנו מעכלים עד תום את גודל האובדן של מדינת ישראל, של החברה הישראלית, של העם היהודי, באסון שמחת תורה. ספק אם אנו מצליחים להבין את המשמעות העמוקה של אובדנם של יותר מ-1,500 איש – והלוואי שזה הסוף – בני הדור הצעיר, דור העתיד. ספק אם אנחנו קולטים את העובדה שאבד לנו דור, שתרומתו האדירה לפוטנציאל הכוח והרוח של מדינת ישראל העתידית ירדה לטמיון.
המחשבה המצמררת הזו הבליחה בי כהבזק הברק כשנחשפתי השבוע לדמותו של סמ"ר איתן דב רוזנצוויג ז"ל, לוחם בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, בוגר הישיבה התיכונית "נווה שמואל", תלמיד ישיבת ההסדר בירוחם, שנפל בקרב ברצועת עזה בט' בכסלו השנה.
במוזיאון ארצות המקרא בירושלים מוצגת תערוכה מפרי יצירתו האומנותית של איתן, וממנה עולה דמותו של נער בעל נפש רגישה ועולם רוחני עשיר, שאתה מתקשה להאמין שכל התכונות הטובות הללו נתכנסו לעולמו של נער בן 18. במרכז התערוכה עומדת יצירתו הגדולה, מגילה מאוירת בשם "קומא, מי עפצים וקנקנתום", על שמם של רכיבי דיו שבהם משתמשים סופרי סת"ם בכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. ואכן, המגילה, שאורכה יותר מ-3.5 מטרים, כתובה בטכניקה של רישום בדיו באמצעות ציפורן על בד – עובדה שנועדה ליצור את האשליה שמדובר בטקסט מקודש. כשאתה ניצב משתאה אל מול המגילה, אינך יכול שלא להתפעם אל מול הכישרון, הרגישות היהודית ורוחב האופקים התרבותי של הנער האומן שעבד על היצירה במהלך שנות הקורונה.
ציטוטים וביטויים אומנותיים השאובים מהתנ"ך, התלמוד, הקבלה, השירה העברית, תרבויות העולם, יצירות אומנות וממצאים ארכיאולוגיים, דמויות מקראיות, מבני קודש, בעלי חיים, תשמישי קדושה, ועוד ועוד, מספרים את מסעו של העם היהודי בתוך ההיסטוריה האנושית. מורו לאמנות פורת סלומון אמר שאיתן צייר במגילה את הגורל היהודי. הוא סיפר שאיתן אמר לו לפני שהחל בעבודתו, "הוא הולך לשפוך על קנבס את כל התת-מודע היהודי".
איתן עצמו הסביר כשסיים את עבודתו: "ציירתי כאן נרטיב יהודי. כשהייתי בסוף כיתה י"ב, עברתי תהליך מסוים ועמדתי בפני משהו חדש. בחרתי להמשיך ללמוד בישיבה ורציתי לחפש את המקום היהודי שלי ולבטא את הסיפור היהודי דרך אומנות…".
בחוברת שהפיק מוזיאון ארצות המקרא נאמר כי המגילה מהווה "מעין זרם תודעה מתמשך ויוצרת רצף חזותי מהפנט בשחור לבן… רוזנצוויג התעמק בתת-המודע האישי שלו כדי לחלץ תמונות החבויות בעמקי הזיכרון הקולקטיבי היהודי… הוא ביקש להתבונן במיתוס של העם היהודי ולספר את סיפורו של העם כגיבור במסע חניכה מתמשך".
בתקופה שבה יצר איתן את המגילה הוא גם צייר תמונה שנקראה "הושע נא", ציור שההשראה לו באה מציורו של גויה הנקרא "תרדמת התבונה מולידה מפלצות". בציור ניצב יהודי בתפילת חג הסוכות אוחז בארבעת המינים, ומאחוריו מפלצות המאיימות עליו, ומן הצד נראה כמביט בו השעיר לעזאזל העומד לכפר על חטאי העם. בתוך הציור מצוטטות המילים "למען מקנא קנאה גדולה באש". הן לקוחות מתוך הפיוט הנאמר בהקפה השביעית בהושענא רבה, שפסוקיו הראשונים הם:
"למען איתן הנזרק בלהב אש
למען בן הנעקד על עצים ואש
למען גיבור הנאבק עם שר אש
למען דגלים נחית באור וענן אש
למען הועלה למרום ונתעלה כמלאכי אש".
"כשאתה ניצב אל מול המגילה, אינך יכול שלא להתפעם אל מול הכישרון, הרגישות היהודית ורוחב האופקים התרבותי של הנער האומן שעבד על היצירה במהלך שנות הקורונה"
קשה להשתחרר מהמחשבה המצמררת שאיתן ניבא בציור הזה את נפילתו הוא, את היזרקותו בלהב האש, את עלייתו למרום והתעלותו כמלאכי אש. אפשר שכשיצר איתן את מגילת הגורל היהודי כבר חש את הצטרפותו שלו למעגל הגורל היהודי, אפשר שניבא בתת-מודע שלו את נפילתו ואת סגירת מעגל יצירתו כאשר הפך לדמות בתוך היצירה. איתן אמר בעצמו: "בעבודה יש סיפור מתמשך, אולי שלי, ואולי של כל העם היהודי". גם הוא היה גיבור במסע חניכה מתמשך.
ביטוי נוסף לכך נתן בשיר שכתב בשם "לא אכתוב עוד":
"לא אכתוב עוד שיר נוגה
לא אכתוב מזמור עצוב
אלא אכתוב צעקה
ואכתוב צעקה זאת ולא עוד
כאילו אין ברוחי לכתוב עוד
כאילו אין מה לכתוב עוד
וצעקה זו אשים לי על הכתב
והכתב אשים בארון
ואנעל את הארון
וילך אני ולא
עוד".
בנוהג בעולם שהדור הצעיר שותה בצמא את לקחי רבותיו, מתרפק על סיפוריהם של זקניו, שמצטיירים בעיניו כדור הנפילים. כשאני עומד משתאה מול יצירותיו של איתן רוזנצוויג ז"ל, כשאני מתפעם למקרא מכתביהם, צוואותיהם של לוחמים שנפלו, אני חש לפתע שהתהפכו היוצרות. אני מרגיש שאני ניצב מול דור נפילים, והבכי על הדור הזה רק הולך וגובר. ונדמה שאני מרגיש יותר מתמיד את משמעותו העמוקה של המכתם: "במותם ציוו לנו את החיים". הדור הזה ציווה לנו במותו לא רק את החיים הפיזיים, לא רק את החיים כפי שהם, אלא את החיים כפי שצריך שיהיו: חיים בעלי עומק, חיים יהודיים, חיים תרבותיים, חיים של "ועשית הישר והטוב".
והלוואי שנהיה ראויים לקורבנם.
