תשובה, ריצוי וכפרה

לתפילה פנים שוחקות. לתשובה – פנים זועפות.

דימוי מעין זה קנה לו שביתה, לא אחת, בתודעתם של רבים. תפילה, בוודאי בחלקיה ה"רכים", שכוללים פרקי תהלים, תחינות ובקשות, נתפשת כמבטאת כמיהה רצויה לעולם טוב יותר, שָלֵו יותר, שלם יותר; חושפת נימים ורגשות החבויים בליבו של אדם.

לעומתה, נתפשת התשובה כמעין הליך בקרה וביקורת חמור סבר, דין וחשבון התר אחרי מומיו של אדם, בוחן ובודק את מעשיו בשבע עיניים, מעיר ומאיר בזרקור את פגמיו, חושף את יצריו ומעשיו הרעים, ודורש ממנו, לא רק מבקש, בלשון קשה ותובענית, להיטיב את דרכיו, לתקן את אורחותיו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שאינו חוזר לזה החטא לעולם" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב).

במשך עשרות שנים, העביר מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", עשרות רבות – אם לא מאות – של שיחות ושיעורים בנושא התשובה. תמידים – כסדרן, ומוּספות – כהלכתן. לצד עיון מעמיק בהיבטיה ההלכתיים של מצוות התשובה (שחמיו, הרי"ד סולוביצ'יק, גילה בהם פלאי פלאות והעמידם על מכונם, האנליטי וההגותי, בסדרת שיעוריו השנתיים שקובצו על ידי דודי, פינחס פלאי, לספר הקלאסי "על התשובה"), העניק הרב ליכטנשטיין לשומעיו מבט מעמיק על תהליך התשובה במישור הנפשי והפסיכולוגי. במשך שנות דור הייתה זו תורה על פה. לאחרונה, עם הופעת קובץ שיחותיו, "בדרשם פניך", יכולים הכל ליהנות מטובה וזיווה. עיון במשנת התשובה שלו מגלה עד כמה מרובות ומגוונות הן פניה.

מקוצר המצע, נסתפק בדוגמא אחת. כדרכו, נותן הרב דעתו לדיוק במינוח המשמש בכל סוגיה. כך עשה גם מתוך עיונו בלשון עולמה של תשובה, בנותנו את הדעת לשלושה מונחים המשמשים בה תדיר, שלדידו קיימת הבחנה ביניהם: תשובה, ריצוי וכפרה.

בפתיחת הלכות תשובה, קובע הרמב"ם שבכל תחומי החטא והעונש יש צורך בתשובה כתנאי מקדים לכפרה. בכלל זה מזכיר הרמב"ם גם את הפוגע בחברו: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם' (במדבר ה, ו). בפירושו "כסף משנה" על אתר, מעיר מרן רבי יוסף קארו שמקורו של הרמב"ם הוא במשנה האחרונה בפרק החובל, העוסקת בדינו של אדם שחבל בחברו, ושילם לו לפי הדין: "אף על פי שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו" (בבא קמא צב, ע"א).

אכן, הרב ליכטנשטיין מעיר שדבריו צריכים עיון, שהרי דברי הרמב"ם שונים מדברי המשנה: המשנה קובעת שאין די בתשלום לשם מחילת חטאו של החובל, והוא צריך לפייס את הנחבל. הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מדבר על פיוס הנחבל וריצויו, אלא קובע שלשם כפרה צריך לעשות תשובה, ואחד מתנאֵי התשובה הוא וידוי – הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.

היה מקום לומר שקיימת הבחנה בין שני סוגי מצוות אלה. מצד אחד, היה מקום לומר שהמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, משום שמלבד עצם העבירה על צו ה', יש כאן גם פגיעה באדם אחר. וכדברי הרא"ש: "הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיֵעָשה בהן גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". מצד שני, היינו יכולים להעלות על דעתנו שבמצוות שבין אדם לחברו אין כלל צורך בווידוי כאשר הנפגע מחל לפוגע. אכן, הרמב"ם שולל זאת, וקבע שלעניין הצורך בתשובה ובווידוי אין הבדל בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו. לצד זאת הרמב"ם אינו מתייחס כאן כלל לחובת פיוס הנחבל או לשאלה האם הווידוי צריך להתקיים בפניו דווקא.

מאידך, הרמב"ם מוסיף קביעה שאינה מופיעה במשנה ובגמרא בבבא קמא: כפרתו של החובל תלויה בעשיית תשובה, שכידוע יש בה כמה שלבים נחוצים: עזיבת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד ווידוי, שלבים שאינם מתקיימים בהכרח כאשר אדם מפייס את חברו.

אמור מעתה: פיוס יכול להתקיים ללא כל זיקה לקדוש ברוך הוא. גם כופר בעיקר יכול לפייס את חברו, בלי כל קשר לתשובה.

מתוך עיון מעמיק זה, מציע הרב ליכטנשטיין אפשרות להעלאת מסקנה למדנית חריפה שלפיה תשובה לחוד ופיוס לחוד. לפי הצעה זו, גם ללא קשר להגדרת תהליך התשובה, קיימת הלכה נפרדת שקובעת את העיקרון שלפיו יום הכיפורים אינו מכפר בלי שירצה את חברו. במלים אחרות: זהו דין מיוחד ב"יום הכיפורים" וכפרתו, ולא במצוות התשובה שיפה לעולם בכל ימות השנה.  כדרכו, מציע הרב בהמשך דבריו את השלכותיה האפשריות של גישה זו במישור המעשי, וחותם את דבריו בהבחנה יסודית בין כפרת יום הכיפורים להליך הכפרה של כל ימות השנה, כגון הכפרה שמתלווה להקרבת קורבן חטאת.

אצל חייבי חטאות ואשמות, הכפרה מתייחסת בשורשה לחטא מסוים וממוקד. אכן, גם כפרה זו מותנית בתשובה, שהרי אם לא חזר החוטא בתשובה על חטא זה – זבח רשעים תועבה הוא. אך אם מתקיים תנאי זה, לא התשובה היא המכפרת אלא הקורבן. ממילא, אין צורך שהתשובה והכפרה יקיפו את כל מכלול אישיותו וקיומו של האדם. אפשר לשוב בתשובה על חטא מסוים, ואפשר לכפר עליו באופן ממוקד. לעניין זה די אולי בכך שהחוטא ביקש מהנפגע מחילה.

לא כך הם פני הדברים כאשר אנו מדברים על כפרת יום הכיפורים או על כפרת התשובה. כפרות אלה מתייחסות לאדם כאישיות שלמה, ולא למעשה פרטי מסוים שעשה אותו אדם. ממילא, כדי שיוכל לזכות בכפרה, תשובתו צריכה להיות מקיפה ומוחלטת: הן מבחינה כמותית, כדרישה להתייחס הן לחטאים שבין אדם למקום והן לאלו שבין אדם לחברו, הן מבחינה איכותית, כתביעה למאמץ יוצא דופן של החוטא לרצות את חברו.

(ראש השנה תשפ"ד)