איך זה להיות נשואה למישהו שבקושי נמצא בבית? איך מצליחים לנהל את הבית, לגדל ילדים, לעבוד ולטפח זוגיות בשלט רחוק? 3 נשים הנשואות לאנשי קבע מספרות על האתגרים, ההתמודדויות ומה שקורה כשהשירות מסתיים ופתאום בן הזוג נמצא בבית
צילום: pixabai.com
"המודל המשפחתי שבו גדלתי היה המודל של פעם. למרות שאמא שלי גם עבדה, אבא שלי היה 'נוכח נפקד' לאורך רוב הילדות שלי. חונכתי לעצמאות, אבל לא רציתי מודל שכזה בבית שלי. תמיד דמיינתי לעצמי שבעלי יהיה נוכח בכל ההחלטות ויהיה מעורב בגידול הילדים בשותפות מלאה. אבל, במציאות – בעלי כמעט ולא היה בבית במשך שמונה שנים. סיפרתי לעצמי שכשאני אביא ילדים ההורים יעזרו לי לגדל אותם, אך כמו שהמודל ההורי השתנה והאבות נהיו יותר מעורבים- גם המודל של הסבאות והסבתאות השתנה, ובמציאות ההורים לא יכלו לעזור כמו שחשבתי".
כך משתפת מיטל שמלאשוויל, בת 44, הנשואה למי שעד לשנה האחרונה היה איש קבע, ולהם שלושה ילדים.
בעבר, גם היא שירתה בשירות קבע בצבא- כאחראית מרפאה, ובסיומו היא הכירה את בעלה, כשהייתה בת 25. היא מציינת: "למרות שהכרתי את הצבא, לא הבנתי עד הסוף את המורכבות של החיים עם איש צבא. ניסיתי כל הזמן לתקשר בין הרצונות שלי לשלו, וזה לא היה פשוט בכלל; כל שנתיים בעלי החליף תפקיד והתקדם לתפקידים מגוונים, והיינו צריכים לתאם ציפיות כדי שגם אני אתקדם בתחומים שחשובים לי".
והיא ניסתה. אך החיים לצד בעל שכמעט ולא נמצא בבית, יחד עם השינויים הרבים בתפקידיו, חייבו את מיטל להסתגל למציאות המאתגרת ולהתאים את עצמה למקום שבו בעלה נמצא בחיים. היא משחזרת:
"כל שנתיים בעלי החליף תפקיד וכל שנתיים התאמתי את עצמי לאווירה שבה הוא נמצא עכשיו. הייתי קובעת אתו דייט בארומה ואומרת לו 'בוא נקבע לו"ז'. האמנתי שצריך לדבר עם הבעל בשפה שלו כי הוא מתוכנת להישאר בצבא ואני, כתוצאה מכך, חלק מהמערכת הצבאית הזו. לאט לאט התחלתי להבין איך להתנהל מול המערכה הזו. במסיבות חנוכה של הילדים, למשל, הוא לפעמים כן היה איתי, אבל אחרי כמה דקות הקפיצו אותו חזרה לבסיס. הייתי צריכה לנרמל את זה לילדים ולשדר להם שזה טבעי, שלא ירגישו חוסר. גרמתי לבעלי להיות מעורב עד הפרט הקטן כדי שכשהוא יגיע הביתה הוא יבין מה קורה ויהיה חלק מהבית. גם כשהוא לא היה פיזית בבית, היה לי חשוב שיהיה אתו קשר מרחוק ונסעתי לבד עם הבנות לשבתות בירוחם ולכל בסיס שיכלתי כדי שהמשפחה תהיה יחד".
החוסן הנפשי והעצמאות של מיטל, גרמו לסביבתה לחשוב שהיא לא זקוקה לעזרה. לעתים היא הייתה צריכה שמישהו יגיע לערוך עבורה הבדלה, או יסייע עם הילדים בזמן ההתארגנות לשבת. גם לרופאים שלה היא הגיעה עם הילדים, כי לא היה לה מי שיישאר איתם.
"אני אומרת את זה מדם ליבי. גם בתקופת מלחמה או מבצע, לא כולם יבואו וישאלו אותך אם את צריכה עזרה. את זו שצריכה לקחת את האחריות. עוברים תהליך עצמי שבו מבינים שכל הרצונות: להוציא תארים, לגדל ילדים, לטפח זוגיות – קורים בבת אחת וצריך ללמוד לשלב בין כולם בבת אחת", היא מדגישה.
מיטל שמלאשווילי. צילום: נטלי אמויאל
מהסביבה שמעתי כל הזמן הערות כמו: 'את מקבלת פנסיה. יש משכורות גבוהות..', אבל הייתי מוכנה להחליף עם כל אחת את התנאים הטובים שקיבלתי כשבעלי לא היה בבית 8 שנים
רק מילה טובה
מה שהיה קשה למיטל במיוחד, היה החוסר בתמיכה מנשים שמתמודדות עם חוויות דומות לשלה, ובמעט הכרה על המאמץ הרב שלה, למרות הקשיים.
"רציתי לשמוע את המילה הטובה, אך לא תמיד קיבלתי אותה", היא מודה. "מהסביבה שמעתי כל הזמן הערות כמו: 'טוב, אבל את מקבלת פנסיה. יש משכורות גבוהות..', אבל הייתי מוכנה להחליף עם כל אחת את התנאים הטובים שקיבלתי כשבעלי לא היה בבית שמונה שנים. הלוואי והייתה לי קבוצת תמיכה של נשים כשהייתי יותר צעירה. זה יכול היה להיות מדהים עבורי. נשות צבא צריכות מישהו לפרוק לו, שיבין אותן – ואז הן ימשיכו הלאה. הן לא צריכות יותר מזה. עצם ההתעניינות היא משמעותית".
ואכן, לאחר התמודדות ממושכת עם החיים שלצד איש צבא, מיטל החליטה להקים בהתנדבות את מיזם "נשואה לצה"ל וכוחות הביטחון" – שלו קבוצות במספר מוקדים ברחבי הארץ, במטרה להעצים נשים שנשואות לאנשי קבע.
"המיזם עוסק בעיקר בהעצמה ובשיח פתוח של הנשים וכולל תכנים מגוונים להעשרה ופיתוח אישי ומקצועי, בנוסף ליצירת קהילה משותפת שבה הנשים משתפות ותומכות זו בזו", היא מספרת. "המטרה שלי הייתה להקים פלטפורמה שבה בנות הזוג של אנשי כוחות הביטחון יוכלו להציף את הקשיים שהן חוות בגלל הנוכחות המעטה של בני הזוג שלהן בבית, בשביל שאחרות לא יגיעו למצב שבו הייתי, כשלא היה לי עם מי לדבר. היום אני מדברת עם המון נשים מרחבי הארץ. בקבוצות שאני מלווה, אני מזכירה להן לחשוב גם על עצמן. אי אפשר שרק האישה תעבוד, תגדל את הילדים, תנהל את משק הבית ולא תטפל בעצמה. אני מביאה הרצאות, מארגנת פעילויות לילדים ולנשים ולפעמים אני מביאה גם את הבעלים – חשוב שהבעל יהיה מודע למה שעובר על אשתו".
לא לשכוח את הזוגיות
ואיך לא, ההיעדרות המרובה של אחד מבני הזוג מהבית, נותנת אותותיה גם על הזוגיות, כפי שמיטל אומרת בכנות: "צריך לעבוד כל הזמן על התקשורת הזוגית ולא לדחות אותה לתקופה שאחרי השירות. אנשים משתנים ואם לא נטפח את התקשורת הזוגית מהר מאוד נמצא את עצמנו במצב שאנחנו לא מכירים אחד את השנייה.
"הנשים תמיד אומרות לי שבזכות המפגשים של הקבוצה הן נזכרות איך הזוגיות שלהן הייתה לפני כן ומבינות כמה חשוב לטפח אותה. אני משתדלת לדבר על נושאים כאלה, כדי שהן לא ייזכרו בזה בגיל 40, כשהבעלים יחזרו הביתה, ויבינו שהדברים לא נשארו כמו שהם היו, שהן לא פתאום יגידו לעצמן: 'מי זה הבחור שנכנס לבית שלי עכשיו?!'".
ואכן, סיום השירות הצבאי של בעלה של מיטל, יצר מציאות חיים חדשה שאליה כל המשפחה נדרשה להסתגל. המעבר לחיים בהם אב המשפחה נוכח, לא היה פשוט. והנה דוגמא קלאסית לכך – מיטל הייתה רגילה לנהל את הבית לאורך השנים ופתאום בעלה חזר והחל לתת גם הוא הוראות לילדים – שלא היו מורגלים בכך.
"כל הזמן הייתי צריכה לתקשר את השינוי הזה לילדים, לעצמי ולבעלי. לאט לאט בנינו את ההתנהלות בבית מחדש עם הרבה סבלנות ותקשורת", היא משתפת. "אני חושבת שמה שעזר לנו להסתגל למצב החדש זו העובדה שתמיד שיתפתי את בעלי בשינויים שקורים בבית. כשהוא היה נוסע שעה וחצי הביתה מחטמ"ר שומרון, הייתי מנהלת אתו שיחה לכל אורך הדרך ומספרת לו מה קרה ביומיים האחרונים כדי שהוא יידע למה הוא מגיע. ידעתי שאם אני לא אבין אותו והוא לא יבין אותי, לא נוכל להתקדם.
"חשוב להבין שהילדים מרגישים הכל", היא מוסיפה. "צריך לדבר איתם, להסביר להם את מציאות החיים בה הם נמצאים. הייתי מקריאה לילדיי ספרים על מה זה לחיות עם אבא מפקד שלא נמצא בבית ומה זה מדים ומה הם מייצגים, כדי שיבינו מהי הסיבה שאביהם עזב באמצע המסיבה בגן שלהם. ילדים וזוגיות זו עבודה בלתי פוסקת וזה עוד יותר נכון כשמדובר באיש צבא", היא בטוחה.
האישה שלצידו
בת-אל סויסה מקרית מלאכי נשואה לעמנואל, מנהל עבודה בגדוד 12 בגולני. הם הורים לארבעה ילדים, ובקרוב הם יציינו 16 שנות נישואין. היא מספרת על החיים כאשתו של מי שמשרת בצבא קבע לא מעט שנים:
"הכרתי את בעלי בשנת 2006, כשהייתי בשירות הלאומי והוא היה לקראת גיוס לגולני. התחתנו אחרי שנה וחצי תוך כדי השירות שלו. חיכיתי שהוא יסיים את 3 שנות השירות שלו, אבל הדברים לא הלכו בהתאם לתוכניות שלי… שכנעו אותו שיחתום קבע ולבסוף הוא הסכים. בכל זאת, עמדתי מאחוריו בכל החלטה שהייתה לו.
"לא היה לי פשוט בכלל, במיוחד בגלל שנהפכנו להורים שנה לאחר שהתחתנו. היציאות של עמנואל מהצבא היו פעם בשבועיים-שלושה, אז בזמן הזה הייתי הולכת הרבה לאמא שלי וחוזרת הביתה רק כשהוא היה מגיע. כשהילדה גדלה, חזרתי לישון בבית שלנו. זה לא היה קל. המשפחות עזרו, אבל עדיין, במצב כזה צריך המון כוחות וזה מחייב הרבה ויתורים. גם הילדים התרגלו לזה שאבא לא בבית כל השבוע, הם גדלו למציאות הזאת. בעבר היה לי ממש קשה לעשות את הכל לבד, אבל עכשיו, כשהילדים גדלו, ברוך ה', יש לי יותר עזרה מהצד שלהם ולמרות הקשיים, אני מאמינה שזה אפשרי".
ויתור משמעותי שבת-אל נאלצה לעשות בגלל השירות האינטנסיבי של בעלה הוא בכל מה שקשור להתפתחות האישית שלה. היא לא הצליחה לצאת ללימודים ולא יכלה להרשות לעצמה לעבוד בכל עבודה: "הייתי צריכה משרה שתאפשר לי להיות עם הילדים בבית אחרי צהרים, כי אני היחידה שמקבלת אותם אחרי המסגרות, ואם חלילה הם חולים אני זאת שצריכה להישאר איתם בבית", היא מסבירה מעט בצער, אך מסייגת: "אבל, הכל שטויות ואני גאה בבעלי. עשינו את זה מבחירה של שנינו. ההצלחה שלו היא גם ההצלחה שלי".
בת-אל סויסה
כשירדו לי המים התקשרתי לבעלי שייצא לכיווני. הוא היה בקו צפון ואנחנו גרים בדרום. בכיתי. לא הייתי מסוגלת לדמיין שבעלי לא יהיה איתי בלידה. עשר דקות אחרי שילדתי, בעלי הגיע. זו הייתה חוויה קשה
רגעים שזוכרים
כשהתחתנו, בת-אל הציבה אולטימטום שבעלה יהיה אתה בכל לידה, לא משנה מה יקרה. שום דבר לא הכין אותה, ללידה שעברה לפני מספר חודשים.
"בעלי יודע שלא מעניין אותי באיזה מקום הוא יהיה- בשטח או באמצע מלחמה, אני לא אלד בלעדיו. ובכל זאת, את הקושי הכי גדול שלי חוויתי לפני 5 חודשים", היא משחזרת. "כשהייתי בהריון בחודש תשיעי וירדו לי המים מוקדם בבוקר, התקשרתי ישר לבעלי שייצא לכיווני. הוא היה בקו צפון ואנחנו גרים בדרום. שלחתי את הילדים לבית ספר, הזמנתי אמבולנס והודעתי לו שיבוא ישר לבית חולים. הגעתי למיון יולדות וחיברו אותי למוניטור. אחרי שעה נכנסתי לחדר לידה. בכיתי למיילדת שבעלי עוד לא הגיע ואני לא יולדת לבד. לא הייתי מסוגלת לדמיין שבעלי לא יהיה איתי בשלב הזה. עשר דקות אחרי שילדתי, בעלי הגיע. זו הייתה חוויה קשה בשבילי".
לפעמים, עמנואל גם הפתיע: "בעופרת יצוקה הייתי עם תינוקת בת 3 חודשים ובעלי היה כמעט חודש במלחמה. הייתי אצל ההורים שלי בסופ"ש, ותמיד כשהיו חוזרים מבית הכנסת, היינו מיד יושבים לעשות קידוש. משום מה באחת השבתות התעכבנו ולא היה לי חשק לשבת בשולחן כשבעלי נמצא במלחמה", היא נזכרת, וממשיכה: "איך שהתחלנו את הקידוש, שמענו דפיקות בדלת. לא הבנו מי עוד צריך להגיע. פחדתי לגשת לדלת ואחותי הלכה לפתוח. היא הייתה מופתעת, ואמרה לי 'בואי, זה בשבילך'. חשבתי שקרה משהו. ראיתי אדם, הורדתי את הראש לרצפה וקלטתי פתאום נעלי צבא. כשהרמתי את הראש ראיתי שזה היה בעלי. קפצתי עליו מרוב אושר והתרגשות, לא יכולתי לעצור את הדמעות".
למרות המורכבות וההקרבה שלה ושל בני ביתה, בת-אל שומרת על אופטימיות גדולה. עם ההבנה שהיא נכנסה למסלול חיים שכזה מבחירה, היא מצליחה לראות את האתגר כהזדמנות ומעודדת נשים אחרות במצבה להמשיך הכל הכוח: "העצה שהייתי מעניקה לנשות אנשי קבע היא: תזכירו לעצמכן כל יום שזה למען המדינה ולמען כלל עם ישראל ושאתן שותפות מלאות לתרומה ולמצווה הזו – שמירה על הבית, על המדינה שלנו. בזכותם אנחנו יכולות לקום כל בוקר. אנחנו לביאות אמתיות ומגיע לכולנו צל"ש אחד גדול", היא גאה.
להתחתן עם הצבא
"הרבה בנות שרוצות לצאת עם חיילים ומתלבטות אם להיכנס לזה, שואלות אותי איך זה להיות אשת חייל. אני אומרת להן שזה מרגיש קצת כמו רווקה – נשואה. לפעמים אני מוצאת את עצמי ביום חמישי לוקחת תיק גדול ונוסעת להורים, כמו בת שירות עם כיסוי ראש. ממש רווקה. ואם לומר את האמת, חברות שלי נמצאות בבית שלי יותר ממה שבעלי נמצא", כך משתפת יהודית אשכנזי מקטמון שבירושלים, סטודנטית ללימודי תקשורת חזותית וחינוך ב'מכללת אמונה' אשר נשואה לדניאל, מ"פ בחטיבת כפיר.
סיפור האהבה שלהם נרקם כשדניאל עוד היה בקורס מ"פ ומאז הם עברו שנתיים וחצי ביחד, שמתוכן הם נשואים שנה. היא מספרת:
"הכרתי את דניאל כשהוא התחיל קורס מ"פ. ידעתי שהוא הולך להיות מ"פ ושזה תפקיד ארוך, אבל התחלנו לצאת כשהוא היה בקורס ואז הוא יצא הביתה כל יום – היה לנו הרבה זמן לצאת דייטים. רק עם הזמן הבנתי מה התפקיד באמת דורש. התחלנו להרגיש באמת את הקושי כשדניאל סיים קורס מ"פ. עד אז הצלחנו להיפגש גם 3 פעמים בשבוע. היום זה נראה לי חלום… הקושי העיקרי הוא שלא נפגשים הרבה, זה קצת כמו לשים את הקשר ב'הולד' עד הסופ"ש הבא. מעבר לקושי שלא נפגשים, זה גם לנהל את הקשר בשיחות טלפון ולוקח זמן עד שמצליחים לתפוס אחד את השני, כי דניאל בדרך כלל עמוס במהלך היום והוא מתפנה רק בערב ואני לא תמיד זמינה בערב".
ובעצם, בשנה הראשונה שלהם לנישואין, דניאל ויהודית לא נפגשו יותר מדי…
יהודית: "קצת ויתרנו על השנה הראשונה שלנו. זאת שנה שמתחילים בה לחיות ביחד ולהכיר אחד את השני באמת, ואנחנו דיי ויתרנו על זה בשביל שדניאל יוכל להיות מ"פ.
"גם המשפחות שלנו משלמות מחיר. ההורים של דניאל וההורים שלי כמעט לא רואים אותו כי הוא יוצא הביתה כל שבועיים ואנחנו לא תמיד נוסעים להורים, אז יוצא שהמשפחה שלו ושלי לפעמים לא רואות אותו חודש או יותר".
יהודית אשכנזי. צילום: עתרת מארנץ
זה מרגיש קצת כמו רווקה – נשואה. לפעמים אני מוצאת את עצמי ביום חמישי לוקחת תיק גדול ונוסעת להורים, כמו בת שירות עם כיסוי ראש
לחיות חיי שליחות
יהודית לא מנסה לייפות את המציאות. היא מודה, להיות אשתו של איש קבע זה לא דבר פשוט. תחושת הבדידות, המרחק והגעגוע שלא פוסק משפיעים על שגרת היום יום שלה.
"אני תמיד צוחקת על זה שדניאל הוא אורח בבית שלי, הוא מתארח אצלי בסופ"שים וחוזר לעבודתו. למרות שקשה לי, אני לומדת לראות גם את היתרונות שבמצב. כמובן שיש את הדברים המאתגרים של ללכת לישון לבד, לחזור לבית ריק, לאכול ארוחת ערב לבד ולהסתדר לבד. ואיך לא, כשהייתה סתימה במקלחת, ודניאל, כרגיל, לא היה בבית – אני הייתי צריכה לטפל בזה. אבל, אני חושבת שהקושי הכי גדול שהתמודדתי אתו, היה הפער בין לחיות בנפרד כל השבוע לבין להיות אחד עם השני באינטנסיביות. רוב הזמן זה נותן את הכוח ולפעמים זה יכול להיות מאתגר. במובן מסוים, זה מוציא אותי מאיזון.
"עם הזמן, לומדים להסתדר. המציאות, עם כל האתגרים שבה, מלמדת אותנו הרבה על התמודדות עם אתגרים, לקחת דברים בקלות, לא לפחד מקושי. אנחנו עדיין לומדים את זה, אבל אני מאמינה שבסוף זה יוכיח את עצמו. לפעמים לי יותר קשה ולפעמים לו. אנחנו משתדלים לחזק ולעודד אחד את השני. חוץ מזה, ההורים, האחים והחברות תמיד דואגים ומתעניינים. כשאני יודעת שהלך לו טוב בפלוגה וכשעבר עליו שבוע משמעותי זה ממלא אותי בכוחות ועוזר לי להתגבר על הקשיים. גם הטקסים שלו הם חוויה משמעותית עבורי. התחושה הרגעית של גאווה ושליחות נותנת 'בוסט' חזק ומזכירה את השליחות והמהות של החיים שאותם אנחנו חיים".
כמו מיטל, גם יהודית נטענת מהרגעים בה זוכרים את ההקרבה שלה: "עצם המילה הטובה הזו שמישהו אחר אומר מאוד מחזקת. העובדה שמשהו רואה אותך. לאחרונה עליתי על טרמפ וסיפרתי לנהג שבעלי בצבא ואני נוסעת להורים שלי. הנהג לקח אותי עד הבית ולא הפסיק להגיד לי כמה זו שליחות, כמה העבודה של בעלי חשובה ושאני גיבורה. הוא סיפר לי שהוא ואשתו מחלקים עוגות לחיילים. אמרתי לו שגם אני נהנית מזה בשבתות שאני נשארת אתו בבסיס… יצאתי מהטרמפ עם אנרגיות מחודשות", היא מספרת.
ולמרות הקושי שכרוך בדבר, יהודית סבורה שבנקיטת הצעדים הנכונים- תוך כדי הקשבה פנימית, כל אחת יכולה להצליח להתמודד עם המציאות הלא סטנדרטית של זוגיות כזאת:
"מה שלי הכי עזר זה לדבר כמה שיותר בטלפון אחד עם השני. לשתף את הדבר הכי קטן. מה היה היום, מה אכלתי. כי בסוף, כשמגיעים לסוף השבוע שוכחים את החוויות שרצינו לספר.
"לאלו שמתלבטות אם לצאת עם חייל או שהציעו להן בחור שרוצה להישאר זמן רב בצבא, חשוב לי להגיד שבסוף זה אתגר שאני מאמינה שכל אחת יכולה להתמודד אתו. אם הייתי בהתלבטות הזו אם לצאת עם דניאל או לא והייתי מסרבת, בסוף הייתי מפספסת את האיש שלי. זה אתגר משמעותי, אבל הרווח שווה. חשוב לעם ישראל שיהיו אנשים איכותיים בצבא", היא מסיימת.
***
להיות 'האישה שלצד' זה אף פעם לא פשוט. קל וחומר, כשמדובר במי שנשואה לאיש קבע. לא קל להיות הדמות החזקה, להחזיק את הבית שלם בזמן שבן הזוג נעדר. לא להתלונן, להישאר אופטימית ולתת עוצמה וכוח לבעל, כדי שיוכל לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר. זה לפעמים אומר גם, להיוותר מאחורי אור הזרקורים; את לא מקבלת תעודה או סיכת לוחם. אין משהו שמוחא לך כפיים ואת זו שנשארת יציבה ואיתנה תמיד, כדי שהבית יתפקד. שלוש הנשים שלעיל, מוכיחות בצורה כנה ופשוטה שמאחורי כל גבר מצליח, עומדת אשה. חזקה, שאפתנית, דוחפת קדימה. כזו שמצליחה לכהן במספר תפקידים בו זמנית ומוכנה להקריב הרבה למען השליחות הגדולה הזו: הגנה על חיי עם ישראל. הן ראויות למחיאות כפיים סוערות.
עמית קפלן צוויקלר
